וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: (תזריע יב, ג)

טעם לב' ברכות של מצות מילה, דברי רבותינו וסברא חדשה

בברכת מצוות מילה, בשינוי משאר המצוות, מברכינן שתי ברכות, 'על המילה' ו'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו', המפרשים והפוסקים דנו בזה בכמה דרכים, ונזכיר כמה מהם.

א. הרמב"ם כתב (הל' מילה ג, א): "המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה כו' ואבי הבן מברך ברכה אחרת כו' אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחרים ברכה זו כו'. עכ"ל. א"כ לדעתו ברכת להכניסו היא על מצוה יתרה שישנה על האב יותר משאר כל ישראל ובי"ד, ואם אין אביו שם אין מברכים ברכה זו כמפורש שם בהמשך דבריו.

ב. ור"ת בתוס' פסחים (ז,א ד"ה בלבער) כתב גבי הא דס"ל דאין צריך לברך הברכות לפני המילה וז"ל: "אע"ג דלהכניסו משמע להבא לא קשה דלא על זאת הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב"ה שצונו על המילה כשתבא לידו ותיקנוה כאן לגלות ולהודיע שזו המילה נעשה לשם יוצרנו ולא לשם ע"ג ולא לשם מורנא ולא לשם הר גרזים" ע"כ. א"כ ברכת להכניסו היא ברכת השבח שציונו על המילה ונאמרת בעת המילה להודיע שגזירה זו היא מילת מצוה.

ג. הנצי"ב ב'העמק דבר' (יז, יג) כתב: "וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם – עוד הזהירו שיהא הברית קיים ולא למשוך את הערלה". ושם ב'הרחב דבר' (לפסוק יג) תלה בזה הטעם לברכת שניה של להכניסו, וז"ל: "והנה כבר נתקשה בהגמי"י הל' מילה על הא שמברכין שתי ברכות על המילה ולהכניסו, ונראה דהוא על שני מצות עשה, גוף המילה, ומ"ע שלא ימשוך הערלה, מש"ה מברך המוהל תחילה על מעשה החיתוך ומברך האב אחר שנימול להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שהרי בידו של האב להמשיך הערלה והוזהר על זה במצות עשה שמברכין ע"ז", ובהמשך דבריו שם מבאר בארוכה האיך מברכין גם על מצוה עשה שהוא בשב ואל תעשה.

ד. והנראה לענ"ד אכתוב בהורמנא דרבנן, והוא דגם לולי נבחרה מצות מילה לכרות עליה את הברית עם אברהם וזרעו הריהי עומדת כמצוה מצד עצמה, וטעמה אם כדברי הרמב"ם (מו"נ ח"ג פרק מט) להקליש כוח התאווה, או שציוונו לרשום אותנו במקום אבר המוליד שאנחנו עבדיו מיוחדים לו כמו המלך הרושם את עבדיו למען יזכרו ויכירו וידעו שהם עבדיו ('דרך פקודיך' מ"ע ב, ע"פ החינוך), ואו ככל שאר הטעמים המובאים בספרים. ומצוה זו היא הנזכרת בפסוק כאן: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", ולא נזכרה כאן ברית אברהם.

אך חפץ המקום ב"ה היה, שעל מצוה זו יכרות בה ברית עם אברהם וזרעו, וכל הנכנס בברית מקבל עליו שיהא הוא וזרעו עד עולם קיימים בברית הזאת, ואין אדם יוצא חובת הברית במה שמקבל על עצמו לעשות רצונו של מקום ואפילו למסור נפשו, אלא תוכן המצוה היא גם ההכרה שהברית היא נצחית והוא ממשיכה ומעתיקה בכל נפשו ומאודו ממנו לבנו ומבנו לבן בנו עד עולם.

ואמנם עד שלא נולד יצחק ונימול ע"י אביו כאשר נצטוה, עדיין לא היה ניכר ענין "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", כי מילת אברהם אבינו עצמו לא קרינן לה הכנסה בברית אלא כריתת הברית עצמה, וע"י מילת אברהם את יצחק נתחדש והוכר חלק המצוה של להכניס הבן בבריתו של אברהם אבינו, דהיינו הקמת והמשכת הברית הקיימת עם אברהם.

ונראה דהכתובים בלך לך רומזים לזה, דמתחילה נאמר (יז, ב): "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" ולא נזכר הברית עם זרע אברהם, ולאחר מכן מוסיפה התורה (שם, ז): "וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ", כלומר שכריתת הברית היא "ביני ובינך" והקמת הברית וקיומה היא "ביני ובינך ובין זרעך". ויש לומר שזה כוונת הכתוב "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים", וכי איני יודע שיצחק בנו של אברהם – אלא בא לומר שהשלים כוונת הברית שתהיה ברית עולם נמשכת ונעתקת לו ולזרעו אחריו, שע"י שישראל מלים את בניהם מקבלים מלכות שמים להיות לנו לאלהים ולזרענו אחרינו.

וי"ל דלשני דברים אלו באו שתי הברכות, הברכה הראשונה על המילה, היא על גוף המצוה, והסרת הערלה היא כשאר מצוות פרישה והרחקה מן הטומאה והקליפות, וכאן לא נוגע כ"כ מה שהנימול הוא זרעו של אברהם אבינו, אלא באשר הוא ערל וצריך תיקון, ולכן לא תיקנו "למול זרעו של אברהם", אלא "על המילה" סתם. אבל הברכה השניה היא על המצוה המוטלת על האב (ועל בי"ד כשאינו נוכח) לקיום הברית ושמירתו לדורות עולם והיא המצוה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". כנלענ"ד

gh