וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם (שמיני י, א)

ביאור בדברי רמב"ן הסתומים וחתומים בחטא נדב ואביהוא

רבותינו נתחבטו בביאור פשר חטא נדב ואביהוא בני אהרן, ובמה היה חטאם קשה לפני ה' עד שלא נתלה עוונם אפילו רגע, ונכנס הצל ביום הבהיר שנטל עשר עטרות (שבת פז,ב, סדר עולם רבה ו) ונקרא יום שמחתו של הקב"ה (ילקו"ש שיה"ש תתקפז), וגם לא הועיל להם מה שביארו המפרשים שנכנסו להיכל בתנועת רצוא של בקשת פני ה'.

הרמב"ן מבאר בפירוש משלו, אך לשונו סתומה. הקורא לפום ריהטא אינו סבור שהדברים עוסקים בסתרי תורה, כי לשונו פשוטה ואינו דומה ללשון הרמב"ן כשעוסק בדברי קבלה, ומ"מ קשה לזקק הכוונה בדבריו, ולהעלות בחוט אחד כוונה רצופה בכל הדיבור מתחילתו לסופו. ונביא דבריו:

"זה החטא בנדב ואביהוא, תדענו ממה שאמר 'וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה', ולא אמר 'ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם', והנה הם שמו קטרת על האש, כענין שאמר הכתוב (דברים לג י): 'יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ', ולא שמו לבם רק לזאת, והנה לא היה אשה ריח ניחוח. וזה טעם 'וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת', שלא אמר 'וישימו עליהן' כאשר נאמר בעדת קרח (במדבר טז, ז): 'וּתְנוּ־בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת', ושם עוד (שם, יז): 'וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת'. אבל אמר בכאן 'עליה' לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל, ט): לֹא־תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, שלא יעשוה זרה, והוא מה שנאמר (להלן טז א): 'בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻתוּ', כי בהקריבם לפניו מתו". עד כאן דבריו הסתומים המופלאים.

מפרשי הרמב"ן שראיתי הלכו בעקבי רבנו בחיי, שמפרש – בלי להזכיר את הרמב"ן בפירוש אך ניכר שדבריו מוסבים על פירושו – ותורף דבריו בפירוש על פי הקבלה, שהם הקטירו במידת הדין והמקטיר אין ראוי לו שיכוון אלא לשם המיוחד לבדו, והם טעו ולא כיוונו אלא למדת הדין בלבד, עי' לשונו. והמעיין יראה שדוחק להעמיס דבריו בדברי רמב"ן. ומכל מקום מהא דרבינו בחיי לא הזכיר את הרמב"ן כלל, נוכל לתלות שמא הם דברי עצמו, ואולי נסתפק בדבר ולכן לא הזכיר את שם רמב"ן בפירושו והביאו כפירוש שלו, ובזה הניח מקום ורשות לכל הבא לפרש דברי רמב"ן על פשטן.

אחר העיון רב האיר ה' עיני לפרש דברי רמב"ן על פשטן, וכפי שנראה מדפוס לשונו שלא בא כאן לרמז בעליונים אלא דבר דבור על אופניו בדרך הפשט, והנני מודה להשי"ת שזיכני למצוא פשר דבר שהיה מונח בסתימתו דורות רבים.

נראה כוונת הרמב"ן שעיקר הפסול במעשה נדב ואביהוא לא היה רק במה שהקריבו קטורת שלא נצטוו עליה, ולא רק בכוונה מוטעית כל שהיא, אלא בפעולה מעשית שפסלה את קרבנם. והפעולה הפוסלת היתה שלא פזרו את הקטרת בנחת על הגחלים אלא השליכוה על השלהבת שעלתה מן המחתות שלהם כשהתחילו בהקטרה.

ויתבאר היטב ע"פ ההלכה ברמב"ם בהלכות תמידין ומוספים (ג, ח) וז"ל: "ואומרין לזה המקטיר הזהר שלא תתחיל מלפניך שלא תכוה, ומתחיל ומשליך הקטורת על האש בנחת כמי שמרקד סולת עד שתתרדד על כל האש".

שמענו שני דברים. א. המקטיר צריך להכניס ידיו לסוף המזבח ומתחיל לתת הקטורת על הגחלים ויוצא כלפי חוץ, שכן כשנותן הקטורת על הגחלים מתחילה השלהבת להתלהט וענן הקטורת עשוי להיכוות בו ומונע ממנו לקיים העבודה כתקנה כדלהלן. ב. נראה דמה שאמר שצריך להשליך על האש בנחת כמי שמרקד סולת, משמע שפיזור הקטורת צריך להיות על גוף הגחלים כדי שהקטורת תשרף על ידם, ואז זה נקרא אכילת מזבח, אבל אם משליך בבת אחת אזי רק הגרגרים שפגעו בגחלים ראשונה נאכלים על ידם והשאר נשרפים בשלהבת העולה עם ענן הקטורת היוצא מן המזבח או המחתה, וכן אם התחיל לפזר מלפנים ועלתה שלהבת וענן כלפי פניו ובשביל שלא להכוות נסוג אחור והשליך שאר הקטורת אל תוך הענן והאש העולה, אף שהקטורת נשרפת כולה אין זו הקטרה שדברה תורה. והחסרון כאמור שאין זו אכילת מזבח אלא שריפת קטורת בלבת אש, ומה שיורד על הגחלים הוא כאפר בעלמא וקטורת קטורה הקטירוא).

ועל פי זה יובנו דברי הרמב"ן כדלהלן:

"החטא בנדב ואביהוא" – שלא היה רק בהקרבה שלא נצטוו עליה אלא פסול במעשה ההקרבה, "תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם" – שאילו היה הפסול רק במה שלא נצטוו על הקטרה זו, לא היה צריך להוסיף לומר 'אש זרה', אבל כשכתב 'אש זרה' משמע שלא רק הקטורת היתה זרה שלא נצטוו עליה אלא האש, כלומר אופן ההקטרה היה בו פסול וזרות. ומהו החסרון – "והנה הם שמו קטרת על האש", כלומר לא דקדקו לתת את הקטורת על הגחלים עצמם אלא על הלהבה והאש שמעליהם, "כענין שאמר הכתוב (דברים לג, י) 'יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ', ולא שמו לבם רק לזאת", כלומר הם סברו שכל עיקר מצוות הקטורת היא לריח, כדאשכחן בעלמא שקטורת באה בשביל ריח האף, ופסוק זה נאמר שנים הרבה אחרי כן, אבל כוונת הרמב"ן דמהאי קרא חזינן מהי דעת סתם בני אדם בענין הקטורת, וגם נדב ואביהוא חשבו כך שהעיקר הוא הריח ואין לחוש לדרך הקטרתו, ולא שתו ליבם רק לזאת שיהא בעבודתם ריח קטורת על ידי השריפה באש, ואולי אף סברו שהא עדיפא כי יותר בחוזק מתפשט הריח בענין זה, אבל לא ידעו שהעיקר צריך שתהא אכילת מזבח (ולא היה סיפק בידם לשמוע דבר זה ממשה ואהרן שהרי רק ממש בסמוך לכך לימד משה את אהרן על מעשה הקטורת כמו שפירש רש"י לעיל), "והנה לא היה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ", כלומר היה כאן 'ריח' אבל לא היה 'אִשֵּׁה', היינו אכילת מזבח ע"י גחלים, וממילא לא היה זה 'ניחוח' אלא אש זרה.

ומכאן להמשך דברי הרמב"ן:

"וזה טעם וישימו עליה קטורת" – עליה בלשון יחיד, כלומר על אש אחת, כי כאשר הניחו נדב ואביהוא את מחתותיהם על מזבח הקטורת והקטירו שלא כדין משפת המחתה פנימה אז עלה ענן הקטרת ונתערבבו זה בזה ונעשית כלהבה אחת יחידה, "שלא אמר וישימו עליהן" – לשון רבים, "כאשר נאמר בעדת קורח" ששם עשו עיקר המעשה כתיקונו ואע"פ שלא היה לרצון, מ"מ גוף ההקטרה היתה כתיקונה שהרי משה ציוה עליהם, וחלילה שיכשילם להמיתם בהקטרה שלא כתקנה, אלא ההקטרה היתה כתיקונה והמבחן היה ע"י בחירת הקב"ה את הקרוב אליו ולא על ידי שההקטרה היתה שלא כהוגן, ולכן נאמר שם (במדבר טז, ז): "וּתְנוּ־בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת" – לשון רבים, כלומר שם עשו כדין, בכל מחתה ומחתה בפני עצמה נתנו את הקטורת על גוף הגחלים ולא על האש שמעליה, "ושם עוד (שם, יז): וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת" – לשון רבים, בכל אחת ואחת על גוף הגחלים כאמור, "אבל אמר בכאן עליה" – לשון יחיד, "לרמוז כי על האש בלבד שמו קטורת" – כלומר השליכו את הקטורת על האש שמעל המחתות שנעשית ללהבה אחת, וזה גרם אשר – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם" – שלא נחשב מעשיהם קטורת כלל אלא אש זרה. "ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל, ט) 'לֹא־תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה', שלא יעשוה זרה", כלומר דידקדקו בשעת העבודה של ההקטרה לתת את הקטורת על הגחלים ולא על האש, שבזה ח"ו הם הופכים את הקטורת לזרה.

ולדרכנו נפרש בזה גם דברי הרמב"ן בסופן:

"והוא מה שנאמר (להלן טז א): 'בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻתוּ', כי בהקריבם לפניו מתו". נ"ל כוונת הרמב"ן ע"פ מש"כ להלן בפירושו (ויקרא טז ב): "אבל מלת 'בקרבתם' כפי הפשט, כמו (ע"פ שמות מ, לב): 'בְקָרְבָתָם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לשרת', יאמר כי בשרתם לפני ה' מתו", עכ"ל. נר' כוונת הרמב"ן בפירוש הכתוב (שמות מ, לב): "בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ", אינה כרש"י שלפני בואם לאוהל מועד ולפני קריבתם אל המזבח ירחצו, אלא כלומר בעת שירותם באהל מועד ובעת שירותם אצל המזבח כבר יהיו רחוצים מלפני כן במי הכיור. וזהו שמפרש כאן 'כי בהקריבם לפניו מתו', כלומר לא נהדפו בכניסתם להקטיר קטורת שלא נצטוו עליה, שכך היה ראוי אילו היה זה כל עיקר חטאם, אבל מתו בהקריבם, בעת שעסקו בהקרבה עצמה, מפני שעשוה שלא כמצותה.

Q

אם כנים דברינו בביאור דברי הרמב"ן לעיל, ראיתי להוסיף מחשבה מדוע ההקטרה באופן המבואר נפסדת כל כך, ואיזה רמז יש בה עד שנדחה קרבנם בקצף.

בספה"ק מבואר שהקטורת היא עבודת הדבקות, וקטורת לשון "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה" (זוהר דברים רפח,א). בענין דבקות ראיתי דברים מאלפים בספר 'לפרקים' (להגר"י ויינברג זצ"ל, בעל 'שרידי אש'), ששאל בענין מסירות נפש, במה נתעלית מידת המסירות נפש שיש בישראל ממה שיש באומות, והרי גם באומות העולם מצינו שמוסרים נפשם על עקרי דתם. והשיב: מלבד העיקר שתורתנו אמת ולכן מסי"נ עליה היא במעלה העליונה, ולהבדיל הללו שאמונתם שקר, גם המסי"נ שלהם תועבה, מכל מקום רצה לסבר האוזן בהבדל שביניהם לא רק במהות אלא גם בצורה, ונביא לשונו (ח"ב עמ' תשיד):

"..בשיאה של ההקרבה הנוכרית קיימת ההשתלהבות, ה'אקסטזה', בעוד בשיאה של ההקרבה היהודית עומדת ה'דבקות', והבדל תהומי ביניהם. האקסטזה היא התנתקות מן המציאות, בריחה ממנה, סוג של אופיום המשכר את ההכרה למצב של עונג על. לא כן ה'דביקות' היהודית, הדביקות היא התחברות והיחשפות לריאליה האמיתית, היא מצב של פקיחת עינים בו נקרע המסך המאפיל על המציאות ונחשף האור הפנימיא), כדברי ר' עקיבא כשסרקו בשרו במסרקות של ברזל (ירושלמי ברכות ט, ה): 'לא חָרָשׁ אני ולא מבעט ביסורים אני, אלא כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ואהבת כו' והייתי מצטער מתי יבוא לידי...'. [...] כשהגוי מציע את בנו קרבן לשם שמים כביכול, הוא אינו מבקש להתבטל כלפי השכינה, אלא להיפך, הצעתו היא לרשום כביכול שם קדוש בתוך בית האלילים שלו. לעומתו היהודי המקריב קרבן לה', הוא אינו ניזון ויונק לשד חיות מזן כלשהו, הוא אך מצהיר ומודיע אמת אחת לכל באי עולם – ה' הוא האלוקים". עכ"ד.

עפ"ז י"ל – ויעזרני המקום שלא אכנס למקום שרפים וחיות ושלא אכשל בלשוני – שהקטורת שהיא כהלכתה שיש בה אכילת מזבח היא רמז לדבקות, ואז ענן הקטורת העולה שהוא רמז לנשמת ישראל השואפת להתחבר בשרשה בחי העולמים, אך אינה ניתקת ואינה נתלשת מן המקום אשר הועיד לה יוצרה לברר חלקה בעולם הזה לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ולא כן הקטורת הנשרפת על ידי האש בעודה קלוטה באוויר, אף על פי שריחה עז ביותר, היא רמז לתלישות וניתוק ונטישת המשמרת אשר הנשמה הועמדה עליה, ולכן היא דחויה בשתי ידיים.

gh