צו
וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו: (צו ז, י)
מו"מ בדברי חזו"א בדברי הגמ' במנחות על פסוק זה
במסכת במנחות (נד,א) איתא: "רב יצחק בר אבדימי אמר, מנחת חוטא מגבלה במים וכשרה. לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר כמות שהן משערינן ומר סבר לכמות שהיו משערינן. לא דכולי עלמא כמות שהן משערינן, ובהא קא מיפלגי דמר סבר מאי חריבה חריבה משמן ומר סבר חריבה מכל דבר".
וב'חזון איש' (עוקצין סי' ד הובא בליקוטים לסדר קדשים דף קנה,א) וז"ל: "דכו"ע כמות שהן משערינן ובהא קמיפלגי דמר סבר מאי חריבה כו'. רש"י פי' דאי לכמות שהן פסול משום קומץ דהוי חסר או יתר אבל אי כמות שהן משערינן הו"ל קומץ מעליא כו'. מיהו קשה הלא לא נאמר דין קומץ לשם מדה שרצון התורה בכך וכך סולת והוא נמדד בקמץ אלא רצון התורה שיקמוץ ואין נפקותא כמה יכנס בקומצו, ואם יארע נס שיכנס יותר בקומצו אכתי הוא קומץ ואמאי מפסל משום לכמות שהן משערינן כו'. ולכאורה יש לפרש דאי כמות שהן משערינן פסול דבשעת קמיצה לא הוי עשרון דהוי חסר או יתר, אבל אי לכמות שהן משערינן כשר", עכ"ל עיי"ש הענין.
מה שהקשה דרצון התורה שיקמוץ ואין נפקותא כמה כו', נראה לומר דרצון התורה שיקמוץ מידת מלא קומצו, ויש לדמות להא דתנן ביומא גבי חפינה (מז,א): "חפן מלא חפניו כו' הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכך היתה מדתה", ובגמ' מפרש "ה"ק וכך היה חוזר וחופנה לפנים כו', אי נמי שלא יחסר ושלא יותיר", ופרש"י: "אי נמי, הכי קאמר כך היתה מדתה מלא חפניו מצומצמין", עכ"ל. ומשמע שחזר הדבר להיות מדה, ואם יארע נס שיכנס יותר בחפניו פסול כמו בעשרון.
ולדבריו תימה דעל כרחך בסלקא דעתך אית לן חריבה רק משמן, דאי חריבה גם ממים, בין דס"ל 'כמות שהן' בין 'לכמות שהן' אין יכול לקמוץ דהא אינה חריבה ופסולה, וא"כ הומ"ל לכו"ע כמות שהן משערינן ולכו"ע חריבה משמן ולא ממים, ומאן דפסל סבר דשאני מנחת חוטא משאר מנחות דהתם עיקר מצותן כך, אבל במנחת חוטא כיון דקומצו נאמר בחריבה והוא קמץ עיסה הו"ל קמץ חסר ויתר, וכמ"ש לפרש"י וע"כ צ"ל גם לדידיה הכי, ומאן דמכשיר סבר כיון דנתן רשות לגבלה במים הוי כשאר מנחות שנלושות בפושרין.
ועוד כיון דכנ"ל בס"ד אית לן חריבה משמן ולא מכל דבר, מאי שנא דבקושיא פסיקא ליה לתלמודא דמאן דסבר כמות שהן משערינן אע"ג דאיהו נמי מודה חריבה משמן, פוסל, והשתא חזר בו מסברא ולא מן ההלכה ואין זה דרך הש"ס, דכד אמר לא דכו"ע כו', הוא משום סיבה חיצונית אבל התוצאות הנגזרות ממנה אין חילוק (עיין תוס' נדה סד,א סוף ד"ה איתמר).
ועוד לדבריו לרב אילא יגבלה במים לפני קדוש בכלי שרת, דאע"ג דכמות שהן משערינן בין במדידה בין בקמיצה העשרון מצומצם, דומיא דכל מנחות הנאפות שעושה כל מלאכתן ואח"כ מקדשן, הא פשיטא דלמאי דס"ד השתא לרב אילא נמי אין פסול במים אלא משום חסר ויתר וכיון מגבלה לפני הקדוש ליכא חסר וליכא יתר, אבל לרש"י אתי שפיר, דלדידיה רב אילא דאמר הקשה לקמיצה סבר לכמות שהיו משערינן ומה יועיל שיגבלנה דתיפסול בין משום מדה בין בקמיצה.
איברא, דודאי לא דמיא למנחות הנאפות דאינהו הא נדר שיביא חלות או רקיקין כו' וכל זמן שאינן חלות ורקיקין אין חובה שיהיו מקודשין, אבל מנחת חוטא התורה אמרה סולת והוא מביא עיסה, ואע"ג דקי"ל דקמיצה קבעה ליה היינו לענין חסרה ויתירה דעד קמיצה יכול להוסיף אבל לענין שיקיים מה שאמרה לו תורה שיביא סולת ודאי שמדידה וקדוש בעשרון קובעת וצריך למדוד סולת דייקא.
ומיהו לא נפקינן מידי קושיא דלמש"כ עולה, דלאחר שהביא ומדד עשרון סולת פעם אחת כבר יצא וקיים דין הבאת סולת ואם נשתנה אח"כ אפילו לפני קמיצה לעיסה לא הפסיד, ולהכי לא קפדינן אלא אי הוה קומץ חסר ויתר אבל במה שקומץ עיסה לא איכפת לן, ולפי"ז יביא סולת ויקדשנו בעשרון ובזה יצא די הבאת עשרון סולת ואח"כ יגבלנה במים בעיסה עבה ומה שתחסר יטפול לה מן החולין, כרבי יוחנן דמביא מתוך ביתו וימלאנהא). א"נ יקשה הרי יכול להקדיש לאחריות ומה דיחסר יוסיף כנ"ל וצ"ע. ועי' חזו"א מנחות סי' כא ס"ק ח.
gh