"ארמית לשון שמחה" — ביאור לשון תמוה ב'שבלי הלקט'

הרבה טעמים כתבו מפרשי ההגדה למה תקנו הפיסקא הא לחמא בלשון ארמי. אך בפי' שבלי הלקט כתב בלשון סתום ותמוה, וזה לשונו: "למה אומר בבא זאת בלשון ארמית לפי שבירושלים היו מספרים בארמית לשון שמחה".

ובהגדה באר מרים להג"ר ראובן מרגליות ז"ל כתב, ונביא קיצור לשונו: ויש להבין טעם זה, וגם מפליא מה שנקט שארמית לשון שמחה. ונראה דלישנא מעליא היא שמצינו בירושלמי סוטה (ז, ב): ד' לשונות נאין להשתמש בהן העולם, ואלו הן: לעז לזמר, רומי לקרב (למלחמה), סורסי לאיליי (לקינות), ועברי לדיבור. וכיון שפתיחה זו להגדה היא זכרון לחורבן דהשתא הכא השתא עבדי, לכן הוטבעה בלשון ארמי, עכ"ל.

ולדידי אין די באר בפירוש זה, ולדבריו מה ענין ירושלים לכאן, ומה לנו היכן מספרים בלשון זו ואטו חוץ לירושלים לא היו מספרין בה. אלא נראה לפרש דלשון שמחה דקאמר לאו אלשון ארמית קאי, אלא על הפיסקא הא לחמא כולה, דכשאנו אומרים אותה בלשון ארמית זהו לשון שמחה, והטעם דהוא לשון שמחה, דהוי כאדם המעלה זכרון יקר וחביב, וכשהוא רוצה להתפס בגעגועים לאותו זכרון עושה מעשים דומים שהיו באותה העת. ע"ד שמצינו בינאי המלך (קידושין סו,א): מעשה שכיבש ע' כרכים ושמח שמח גדולה כו' וקרא לחכמי ישראל א"ל אבותינו היו אוכלין מַלּוּחִים בזמן שהיו עסוקין בבנין ביהמ"ק אף אנו נאכל מלוחין, העלו מלוחין על שולחנות של זהב ואכלו. ואף כאן כשאנו מעלים בזכרוננו שחיטת הפסח בארעא דישראל, דרך שמחה הוא לספר זאת בלשון ארמי, משום שזו היתה לשון העם בירושלים בבית שני, כדאיתא בקו"א להלכות ת"ת לאדמו"ר הזקן (פרק א ס"ק ב), וז"ל בתוך דבריו: "..אבל לשון ע"ה לא נשתנה בימי אונקלוס אלא כל ימי בית שני היו ע"ה מספרים ארמית כמ"ש בתי"ט בפ"ב דאבות ע' סוטה ד' ל"ג דלאשמועי' כו' וכדמוכח מנוסח הכתובה ושטרי הדיוטות שבימיהם ע' ב"מ ד' ק"ד. רק ת"ח לבדם היו מספרים בלה"ק ומלמדים לבניהם", ע"כ. ומעובדא דההוא ארמאה דהוה אכיל פסחים בירושלים (פסחים ג,א) גם משמע קצת דאף בירושלים בעזרה בזמן שחיטת הפסח היו מספרים ארמית, דע"י שהיה מכיר לשונם היה מתערה בהם ולא הכירו בו עד דאמר ספו לי מאליה. וא"כ היינו לשון שמחה דמהרה יבנה המקדש ונעלה לציון ברינה ונעשה שם הפסח כמעשה אבותינו, אכי"ר.

gh