אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה גו': (פקודי לח, כא)

למה נמשלו הבתים שחרבו במשכון, הרי משכון הוא בדבר התר של חולין אבל הבתים חרבו בעוונות וצריכין מירוק, ביאור ע"פ דברי הג"מ הגרי"י ויינברג זצ"ל, בעל 'שרידי אש'

פירש"י: "המשכן משכן, שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל". הכוונה וכן ביארו המפרשים, שהמקדשות נלקחו ערבון שיעשו ישראל תשובה ואז יחזיר להם המשכון ויבנה להם בית שלישי. אך יש להבין, דהא סתם משכון נלקח עבור חוב מלוה, שהוא דבר של התר, אבל המקדשות חרבו עבור עוונותיהן של ישראל היינו איסורי עבירה, וסתם עבירה מלבד גוף התשובה שהיא עזיבת החטא, צריכה גם מירוק כגון יסורין ח"ו או חילופיהן בקרבן תענית וצדקה, אם כן למה נמשלו המקדשות במשל המשכון שרומז על חוב בעלמא של היתר.

ונביא בזה רעיון מאיר המובא בספר 'לפרקים' להג"מ רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה'שרידי אש' (כרך ב, עמ' תשיא ואילך).

רבותינו ז"ל אמרו במס' יומא (ט,ב): "מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים כו'. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות כו'".

ועוד אמרו שם: "ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם". ופירש"י: "אחרונים, בני מקדש שני רשעים היו בסתר". אך כמה וכמה מפרשים ביארו 'שלא נתגלה עוונם' מוסב לחטא שנאת חנם שהוא כבוש בלב, ועדיין הוא מרקד בינינו והטעם שהשנאה פעמים לבושה בכסות של יראת שמים וצדקות, ועל כן אפילו האיש עצמו זה ששיכן את השנאה בליבו אינו מכיר בחטאו וקשה לו לפרוש ממנה.

ויש להבין, אחר שבבית שני היו חסידים עובדי ה' באמת בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, כל אותה אורה וברכה להיכן הלכה אחר חורבן, שמא ח"ו ירדה לטמיון. אך יש לומר דהמשכון הרמוז כאן אינו העצים והאבנים שנשרפו, אלא הוא כל אותו אוצר של תורה ומעשים טובים, שבאמת כולו גנוז ושמור לבעליו ולכל ישראל, רק שיש עליו שעבוד, כי שטר חוב הונפק עליו מצד שנאת חנם הטמונה וכבושה בלב, ונלקחו תורתו ומצוותיו בתורת משכון. כי שנאה זו אינה של זדון אלא שבעלה סבור שבמחלוקת לשם שמים הוא מחזיק, וכאשר יכיר בשורש מחלוקתו שבאה מצד הסתת היצר, וישוב משנאתו לאחיו, אזי ממילא לא רק יתכפר לו עוון שנאת אחים אלא רק כל זכויותיו על תורתו ועבודת ה' שלו ישובו אליו באהבה.

ובזה יובן הדבר לאשורו. כי הגמרא שם ביומא מסיימת: "ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ע"ז ג"ע ושפיכות דמים" – וסוף סוף תמוה, הא ע"ז ג"ע ושפ"ד הם החמורים שבעוונות, והיאך יתכן שהגלות הבאה על שנאת חנם תהא הארוכה והקשה שבגליות. אלא כאמור, גלות בבל באה בתורת פריעת עונש, ובתור פריעה יש לה קצבה. אבל גָלֻת הַחֵל־הַזֶּה הוא לתיקון, ולכן אין לו קצבה, אלא "הַיּוֹם אִם־בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהלים צה, ז).

ואם תאמר, תינח בית שני, שכאמור עסקו בתורה במצוות ובמעשים טובים, אלא חורבן ראשון שבא על העוונות החמורים, מאי איכא למימר, ולמה נחשב חורבנו בתורת משכון. ואולם בעומק הדבר הגלות כולה, מאז חורבן ראשון ועד היום הזה היא גלות אחת, שהרי בבית שני חסרו ה' דברים (ומסתמא גם בימי הבית היו אומרים בתפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", שהרי אנשי כנסת הגדולה תקנוה והם היו בתחילת ימי הבית). ואם כן התיקון שאנו מתקנים בגלות הזה מחזיר את העולם לתיקונו למצב שהיה לפני עוונות החורבן ראשון, כי כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם (רמב"ם הל' תשובה ז, ה), ובתשובה מאהבה הרי זדונות נעשין לו כזכיות נמצא כי התשובה שבאחרית הימים מטהרת את עון ישראל מתחילו, ונמצא שגם הבית הראשון אצלנו כמשכון הממתין לגאולתו על ידי התורה ועבודת ה' שלנו.

וכשיטהר הלב לעבדו באמת, אז יוציא אלינו את העבוט החוצה, והבית ירד בנוי ומשוכלל ממקום משכנו ומשכונו ברקיע. ואז נודה לפניו שיר חדש על גאולתנו – היא הגאולה עצמה, ועל פדות נפשנו – היינו פדיון התורה והעבודה שלנו שבאו לתיקונם השלם, במהרה בימינו.

gh