וַיַּ֜עַשׂ אֶת־שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ קֹ֔דֶשׁ וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים טָה֑וֹר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽחַ: (ויקהל לז כט)

ביאור למה בשמן אמר הכתוב 'קדש' ובקטורת אמר 'טהור'

יש לדייק למה בשמן המשחה נאמר 'קדש' ואילו בקטורת כתיב 'טהור'. וב'מושב זקנים' כתב בשם הרא"ש: "קדש לפי שמקדשים בו המשכן וכליו ואהרן ובגדיו, ועל קטרת כתיב טהור לומר שמקבלת טומאה בחיבת הקדש", כלומר שאחר שנתקדשה קדושתה מחשיבתה לקבל טומאה כאוכלין. ולטעם זה לכאורה גם בשמן המשחה שייך לומר בו גם טהור דמאי גרע מעצים ולבונה ליטמא בחיבת הקודש.

וב'משך חכמה' כתב משום דקטורת אפילו לאחר שניתנה במכתשת אינה קדושה קדושת הגוף (ע"פ שבועות יא,א), להכי לא כתיב בה קודש, אבל שמן המשחה משנתן בכלי קדש נתקדש, ולהכי כתיב קודש. ולטעם זה נמי, נתן טעם למה לא נאמר קודש בקטורת, ולא נתן טעם למה לא נאמר טהור בשמן המשחה.

וב'תוספת ברכה' (לבעל 'תורה תמימה') כתב דדרך קטורת להתפשט ריחה שלא ברצון אבל שמן אין מריח בו אם אינו מתכוין, ולכן בשמן המשחה הקדישו את הסממנין לפני רקיחה דאין חשש שיריחו בו בשעת עשייתו, אבל קטורת לא קדשוהו אלא אחר גמר מלאכתו כדי שלא יריחו בו בעת רקיחתו. ותמוה לי דדרך שמני בשמים שאפילו בטלטול ריחן נודף, וכגון דאמר בסנהדרין (קח,א): "לצלוחית של פלייטון, במקומה ריחה נודף וכ"ש במקום הבושם". וא"כ, אם בקטורת תקנה לדבר שיקדישוה לאחר רקיחה למה לא יעשו כן גם בשמן המשחה (ור' 'משנת אריאל' לר"ש אריאלי שליט"א, כאן).

ואם הרשות נתונה לתלמידים לדבר, יש לומר דנקט הכתוב לשון לפי התכלית. כי שמן המשחה תכליתו לקדש בו את הכלים ואת אהרן ובניו (וכדברי הרא"ש לעיל), ואולם הקטורת כשעושים אותה בחול, כלומר מוגמר שעושים בבתים תכליתה לסלק ריחות רעים, ואילו הקטורת דקודש יש לומר דגם תכליתה כעין זה לסלק רוחות שאינן רצויות ומקטרגים, וכפי שמצינו בקטורת שעצרה המגיפה. ולכן, בעת עשיית השמן והקטורת היה נצרך לכוין את הכוונה והתכלית של הדבר, שהכוונה יפה לקדשים, כי היא ממשיכה ומעוררת את הכוח שבו, ושמא יש בזה חלק מה'לשמה' של הדבר. ולכן בשמן המשחה היה צריך לכוין 'קדש', לכך 'וַיַּעַשׂ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ', ואילו בקטורת הסמים היה צריך לכוין 'טהור', ולכך 'וְאֶת־קְטֹרֶת הַסַּמִּים טָהוֹר'.

gh