וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה גו': שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ גו': וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גו' זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' גו'; וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ גו': (ויקהל לה, א־י)

אם יתחייב אדם במלאכה שנעשית ע"י סגולה, וביאור ענין הסגולות שעושין דבר לעורר זכוותהון דישראל באותו מעשה

כל מלאכות שבת ילפינן ממלאכת המשכן, כדאמר בשבת (מט,ב): "..הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי, אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן", ופירש רש"י: "כנגד עבודות המשכן, אותן המנויות שם בפרק כלל גדול (שם עג,א) היו צריכין למשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה". והסמיכות היא הפסוק דידן לפרשת מקח התרומה ומלאכת הכנת המשכן (להלן ד ואילך).

בהמשך הגמ' שם אמרו: "תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו ואתם לא תזרעו, הם קצרו ואתם לא תקצרו הם העלו את הקרשים כו'".

הגמ' בחולין (פח,ב) אומרת גבי כיסוי הדם: "אין מכסים אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח", ופי' רש"י: "למעוטי ארץ מלחה", וכן בתוס' (שם ד"ה אלא) "למעוטי עפר מדבר קאתי". ומקשים התוס' מהא דפליגי ר' יוסי ורבנן (ע"ז מג,ב) גבי ביטול ע"ז, דר' יוסי סבר שוחקה וזורה לרוח, אבל רבנן סברי שאם יזרנה לרוח נמצא נהנה ממנה שנעשה זבל לשדות. ומקשה שם ר' יוסי לרבנן ממשה שטחן את העגל עד אשר דק והשליך עפרו אל הנחל, ואם יש בו הנאה לזבל היאך עשה כן. והשתא קשה דמאי קושיא היא הא עפר מדבר אינו מצמיח ועל כן לא חשש משה לכך, ומשיבים התוס': "ויש לומר, דשמא אז כשבאו שם ישראל היה מצמיח".

הג"מ רבי יוסף ענגיל זצ"ל, בספרו 'אוצרות יוסף', מביא ענין זה בשייכות לנידון אם יתחייב אדם במלאכת שבת כשהמלאכה נעשית על ידי באמצעות סגולה או נס. ובריש דיבורו נוטה להתיר, ונביא דבריו (חי' יו"ד קונטרס ב, אות כט): "דנתי בחידושי על הל"ט מלאכות (Zאחד מספרי הגר"י ענגיל שאבדו) דאין חיוב על מלאכה אם היא פועלת רק בכח סגולה ונס ולא בכח טבעיי. והבאתי שם בזה פירוש המשנה לרמב"ם יומא (ח, ו), אהך דמי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, דלפי שאין הרפואה טבעיית רק דרך סגולה, לא מהני למידי דדינא וכו' ובחידושי שם הארכתי".

אך שוב להלן בקונטרס שם (באות מב) האריך עוד וחוכך לאסור, ומביא ראיה מענין דידן של מלאכות המשכן במדבר. ונביא מקצת מדבריו: "עי' לעיל אות כ"ט, ויש עוד ראיה דגם מלאכה פועלת רק דרך נס חשיבא מלאכה, דהא כל המלאכות ממשכן ילפינן, הם זרעו ואתם לא תזרעו הם קצרו ואתם לא תקצרו, ע' שבת מ"ט ב', ואף דעפר מדבר אינו מצמיח, כבר כתבו תוס' סוף פ' כיסוי הדם דכשהיו ישראל במדבר היה מצמיח ע"ש, וא"כ כיון דעפר מדבר בטבעו אינו מצמיח, הנה מה שהצמיח בהיות שם ישראל הוא וודאי רק עניין נסיי, וא"כ משמע דגם מלאכה הפועלת רק בדרך נסיי ג"כ חשוב מלאכה כו'". וע"ע מה שהאריך שם בהמשך דבריו, אך לא נסוג בדבריו מראיה זו.

ומו"ה הג"ר אליהו שלזינגר שליט"א, בספרו 'חוקי חיים' (סי' ט, עמ' צא) הביא דברי הגר"י ענגיל הנ"ל, ובהורמנא דרבנן העירותי על הדברים:

"ראיה זו יש לכאורה להשיב עליה, דשם במדבר הנס היה שהאדמה נתרפאה והפכה לאדמה המצמחת ואחר שנהפכה שוב לא היה נס במה שהצמיחה, הדבר דומה לחומץ שנהפך בנס לשמן, אטו נאמר שהמדליק שמן זה בשבת לא יהא חייב הואיל והוא שמן נס. והנה אע"פ דמסתבר דכישצאו ישראל מן המדבר חזרה האדמה לסורה, אין בזה לומר דעד עכשיו בנס היתה מצמחת כי מעיקרא הנס נתן כח באדמה להצמיח כל זמן שישראל שם ותו לא, ואם תאמר שזה צמיחה ניסית א"כ כל טבע העולם נס נסתר הוא וד"ל.

ועוד אפשר לומר בענין אחר, שבאמת מה שאדמת המדבר אינה מצמיחה אינה טבע עצמיי או גדר קללה שצריך נס לרפאותה אלא מפני יבשות המדבר ומליחות האדמה, וכשהיו ישראל במדבר הבאר היתה מרווה וממתקת כל סביבותיה וממילא היתה האדמה מצמחת בלא נס וכשיצאו חזרה ונתייבשה, ואת"ל הוא האמור בתהלים (קז, לד־לח): 'אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מרעת יושבי בה, יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם־מַיִם וארץ ציה למוצאי מים, וגו' וַיִּזְרָעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד' גו'". ע"כ דברינו שם.

ועוד הובא שם בענין הדומה משו"ת 'לב חיים' (להג"מ ר' חיים פלאג'י זצ"ל, באו"ח סי' קפח) וז"ל: "נסתפקתי היכא דנפלה דליקה בשבת, לא יבא ולא יהיה, אם מותר לעשות סגולה כדי לכבות הדליקה כגון על ידי שמראים בגד המלוכלך בדם נדה נגד האש, כמ"ש בס' פחד יצחק (מערכת דל"ת, דף צו,ד ד"ה דליקה), או לומר מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד האש, כמ"ש בס' ד"י, או להראות איזה שמות הקודש כמו שביא בס' מפעלות אלהים, אי איכא בזה משום איסור מכבה או לא כיון דלא עביד שום מעשה או לא". ונושא ונותן שם באורך, ומסיק: "ומעתה תפשוט לנידון דידן, דכיון דע"י סגולה (Zהאש נכבית) והמזמור שקורא אינו עושה שום מעשה לכבות אלא דהוא איתערותא לתתא כדי שיהיה איתערותא לעילא, והמכבה הוא כביכול המשגיח בתחתונים ע"י שרואה זכות מה שעושים למטוה, והו"ל גרמא דגרמא, ובכי האי גוונא ליכא שום חשש איסור" וע"כ מש"ש שם.

ותחילה יש לבאר מה שאמר דהמעשים שעושים הוא בחינת איתערותא דלתתא המעורר איתערותא דלעילא, ונשמע כמו דבר זר שע"י מראה בגד מוכתם בדם, מזכרת עון לחטא הקדמוני, מעוררים איתערותא דלעילא. אך הכוונה י"ל שיבוא זכות דם אדום שישראל זהירים בו ויושבין ז' נקיים על טיפה כחרדל ויציל מאש האדומה שבאה לכלות בתיהם של ישראל. וכן המזמור שירו לה' שיר חדש, שהוא כולו בקשה שיתקדש שם שמים בין האומות, הוא סגולה לעורר רחמי שמים להראות לעיני העמים כי תפילתן של ישראל מועלת לשקיעת האש יותר מכל דבר. וכן ענין שמות הקודש, צ"ל דהם שמות שיש בהם רמז לזכויותיהן של ישראל, וכיו"ב יש לפרש בכל שנמצא בדומה לזה.

ובגוף דבריו, הנה לכאורה משמע דרק משום שהמעשה מיוחס לגמרי להקב"ה המשגיח בתחתונים, דאז הוי כמו נס שאינו ביד האדם, אבל אם ידעינן בה בשום סגולה שאין בה לעורר אתערותא דלעילא אלא דחזינן ובדיק לן שהסגולה מועלת בלא נס, אזי המעשה מיוחס לאדם ויש לאסור.

אך ביאור הדברים אינו כן, אלא דאף דהוי אסרינן כגון זה, אין זה שמעשה הסגולה חשיב מעשה גמור שיש חיוב חטאת וסקילה, אלא דאע"פ שהמעשה הוא טבעי אין כאן פעולה של סבה ומסובב גמורים שנוכל לחייב את העושה בכל תוקף אחריות לדבר. וכך נראה מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת יומא (ח, ד) גבי להאכיל הנשוך כלב שוטה מחצר כבד שלו, וז"ל (בתר' קאפח): "ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דע". הנה יש לדייק בדברי הרמב"ם שלא כתב שהסגולות הם משוללי ההגיון אלא שאין ההגיון מחייבם חיוב גמור, וזה גם הלשון שכתב בסוף הדבר "והיא טענה מן הטוען בה" נר' דרוצה לומר דבין הסברות שיאמרו למי שהיה חולה ונרפא בסגולה, יטען הטוען שנרפא לפי שעשה הסגולה, ואין אנו דוחים דבריו בשתי ידיים, אלא שאין די בהם לדחות איסור שבת החמור.

והא סמא דמילתא, דרוב ענייני סגולות יש לדונם כדבר טבעי, אלא שאין אנו יודעים דרך פעולתו, ועל דרך פעולת עין הרע שהיא פעולה טבעית ולכן שייכת גם באומות העולם, אלא שאופן פעולתה הוא סוד מסודות הבריאה (ועי' חזו"א ליקוטים לב"ב סי' כא ד"ה שם יהבו ביה רבנן). ואעפ"כ לענין שבת לא יתחייב בחיוב גמור, ועל דרך שלא יעלה על הדעת לחייב מי שנתן עין רעה בקמת חבירו בשבת וגרם לה לישרף שיהא חייב משום מבעיר, כי הואיל ואין הפעולה בשליטה אמיתית של בעל המעשה ואינו יודע דרך פעולתה אי אפשר לייחס לו המעשה לענין משפט התורה דהאי עלמא.

ועוד כי העיקר בענין הסגולות היא הכוונה והרצון, כי הפעולה נמשכת ע"י הרצון, ומעשה הסגולה אינו אלא סימול וציור הנעשה לעורר הרצון, ורצון האדם הוא הוא הפועל בדרך מופלאה ונסתרת בעולם המעשה, ואי אפשר לחייב אדם על האיווי והרצון אלא על המעשה, והמעשה כשלעצמו אין בו כוח להבעיר ולכבות אלא להעלות בנפש האדם צביון נפשי מסויים, ואותו צביון פועל לעתים באופן מקיף גם בגשמים המוצקים, כנלענ"ד.

gh