וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם| עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה| מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ: (תשא לב, א)

ביאור איך נתנה רשות לשטן להטעות את ישראל בדמות משה מוטל מת במטה והמלאכים מלוין אותו ובעגל שיצא גועה, והרי דומה כמין נס שנעשה לשטן להתעות את ישראל שלא כדרך הטבע

פירש"י: "בט"ז בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם. אמר להם מת משה שכבר באו שש שעות ולא בא וכו'". ובהמשך כתב: "כי זה משה האיש, כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים".

ראיתי שואלים איך ניתנה רשות לשטן להטעות את ישראל במה שהראה להם את מיטת משה נישאת ע"י מלאכים ועיניהם זולגות דמעות. ובאמת השאלה היא גם דא"כ קרובים ישראל להיות בבחינת מה יעשה הבן שלא יחטא, ש"עיניהם ראו ולא זר" את משה נישא בארון, וברור שאין מזה ח"ו היתר לעבור על איסור, אבל יש מזה בלבול הדעת קשה והטייה לצד הרע לכאורה, ושלא כהכלל דהבא ליטמא פותחים לו אבל אין מסייעין בידו, והכא ע"י מתן הרשות לעשות כן סיועיה מסייעין ליה לשטן.

ובאמת גם על מעשה העגל עצמו יש לשאול כן, איך יצא דמות עגל מזריקת הזהב לאש, דבר הדומה לנס ומה גם לפי חז"ל שהיה גועה ומקרטע (תנחומא תשא יט), ואמרו (תנחומא שם) שמיכה שנתמכמך בבנין נטל הלוח שכתב בו משה עלה שור להעלות את משה מן היאור והטילו לאש, ובסגנון אחר במדרשים אחרים. ומ"מ הכא דבא העגל להטעות את הרבים מן הדין היה שמן השמים ימנעו הדבר, וכי היכי דהבא לטהר מסייעין לו והבא לטמא פותחין לו, היינו דבא לטמא עצמו אבל לטמא אחרים וכ"ש כלל ישראל לא גרע מהבא לטהר דמסייעין לו מן השמים, הכא נמי מן השמים היה ראוי שיסייעו להם לישראל שלא להראות המראה המתעה של השטן.

ולכאורה מצינו כגון זה בפרשת נביא שקר בפ' ראה (דברים יג, ב־ד): "כִּי־יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא או חלם חלום וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת גו' וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים גו' לֹא תִשְׁמַע אֶל־דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא גו' כִּי מְנַסֶּה ה"א אֶתְכֶם גו'". הרי שאפשר שיביא המקום את בני ישראל בנסיון קשה כגון זה שרואים אותות ומופתים נעשים בארץ ואינם אלא מעשה כשפים ואחיזת עיניים.

אך נראה דלא דמיא, דשאני אם בא בשר ודם, שקורא עצמו נביא, ועי' דבר מבהיל ברמב"ן לדברים שם, דפעמים שאכן נביא הוא, כי יש כוח נבואי בבני אדם ואפילו אינם ראויים. מכל מקום יש כאן מסית ומדיח שבא להטות הלב ולטמטם הדעת, ועל כן ידוע ידע כל יחיד וכל הציבור כי מנסה ה"א אתכם ועליהם לבזות תעתועיו והמופתים שעושה. אבל הכא שאני, ככתוב "וַיַּרְא הָעָם כִּי־בשֵׁשׁ משֶׁה גו'", שנכנס יצר הרע בלבם של רבים עד נקראו 'העם' סתם, ולקחו את אהרן וכפוהו ליתן ידו עמהם ועשה לְפָנִים כדי להצילם ולבו בל עמם, אם כן מה מקום ליתן רשות לשטן, שהוא מלאך ולא בשר ודם, והרואה אומר מעשיו מפי עליון יצאו, מה מקום להצליח מעשה תעתועים ולהטעות את ישראל ולערבב העולם (ובזוהר פ' כי תשא קצא,ב מבואר כי ב' רבי חרשים יונוס ויומברוס עלו עם הערב רב ממצרים והם היו עיקר במעשה העגל, ומ"מ מה שהכתוב תולה המעשה ב'העם' מוכח דהחטא נתלה בעם עצמו).

ולא חפשתי די הצורך ומסתמא יש בזה בספרים, ובכ"ז אכתוב העולה בדעתי. י"ל דהחזיון שראו היה מפני התעוררות התאווה לעבירה, כלומר לא דהמראה שראו היה מסבב לתוצאה שנתאוו לעבודה זרה, אלא התאווה לע"ז ששטפה את לבם היא המסבב, ומה שראו עיניהם את משה במיטה ומה שיצא העגל הזה הוא המסובב.

ויש כעין סמך ודוגמא לזה, הא דאיתא במס' כלה רבתי (ג, ו) בעוזא ועוזיאל, שאמרו לפני הקב"ה כשחטאו בני האדם לא כך אמרנו (תהלים ח, ה) מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ. וא"ל אילו ירדתם לשם הייתם תועים יותר מהם. וירדו ונשתלהב בהם יצר הרע, ואקשינן התם: "וכי הוה להו יצרא מאי קא מתהני", כלומר כיון שהמלאכים גופן אש איך נתחברו לבני אדם. ומשני "בדביקה. אי הכי האי דכתיב וילדו להם, כיון דמדבקי בהו ומבעלי לגבריהו, מדמו בניהם למלאכי". כלומר מקשה האיך נתחברו מלאכים שהם אש עם בנות האדם אשר בשר ודם המה, ומתרץ דלא במגע נגעו אלא בדיבוק הדעת. ומשמע דע"י שהדעת התפוסה במחשבה יש לזה תוצאות בעולם הגשמי. ועוד יש בדברי רמב"ן בפרשת חוקת גבי הנחשים (כא, ט): "וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש".

א"כ יש לומר דהחזיון הוא תוצאה של התאוה, ואין המכוון שמחזה המיטה הנישאת ברקיע היה דמיון בעלמא בתוך נפשם, אלא דמות ממשות במציאות העולם שנתהווית על ידי הדבקות דעתם בטומאה (ואמנם אין זו מציאות גשמית כפשוטה, ומ"מ כיון שלא אדם יחיד בנפשו חוזה את המראה אלא היא נראית לכל שאר בני אדם חשיבא כמציאות), וכל זה בחינת הבא ליטמא פותחין לו ואינו בגדר מסייעין לו. כנלע"ד.

gh