וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ: (תשא לא, יד)

קושיית ה'משך חכמה' – למה מחלל שבת נידון במיתה, ולא ינצל מדין פיקוח נפש דוחה כל המצות ואפילו שבת

ה'משך חכמה' (כאן) מקשה: "פשטא דקרא נראה דאמר דלא יהיה לפלא, הלא השבת גופיה נדחית מפני פיקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה אף מפני ספק פיקוח נפשו של אדם, ומי שעובר על השבת נהרג ונסקל". כלומר, מאחר וכללא הוא דפיקוח נפש דוחה כל התורה, הרי ששמירת נפש ישראל חמורה מחילול שבת, א"כ למה נהרג בחללו אותה.

א. ומתרץ: "אכן באמת קדושת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל, כי אם אין ישראל ליכא שבת בעולם ומי יעידו על שביתות השם ממעשיו ועל קדמותו בעולם. אכן אם הישראל לא שמר את השבת הוא גרוע ונבזה אף מן הבהמה ונסקל, וזה כפרתו, כי גם אם אינו נסקל נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בה' ובתורתו, ומיתתו טובה גדולה לו [...]. כי המחללה הוא נטפל ממעלתו וחלל ברית קודש שהיה בינו ובין השם "כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" – אם כן הוא לאו בר קיימא הוא ומיתתו טובה גדולה לו". נקודת התירוץ בחלק זה של דברי ה'משך חכמה' דבחללו את השבת נעשה המחלל כעין גברא קטילא ואין עומד לו הכלל של פיקוח נפש דוחה שבת שכבר נכרתה נפשו וחשוב כמת.

ב. בהמשך דבריו כותב ה'משך חכמה': "ופוק חזי כי בכל חייבי מיתות, רובם עריות עבודה זרה רציחה, שבכולם אין מתרפאין בהם לכן לא הזכיר זה הענין רק בשבת. וגדולה מזו מצאנו לר' אלעזר בן שמעון שהרודף לחלל שבת מצילין אותו בנפשו אעפ"י שהרודף אחריו וההורגו יחלל שבת בהריגתו, היינו שזה הרודף לחלל שבת הוא רודף לחלל במרד ובמעל ולשקר בעדות שמו הגדול יתברך, אבל ההורגו הוא מחלל שבת כדי לקדש שמו יתברך. וחלול שבת אינו רק (Zאלא) הזדון והשקר בעדותו של השם יתברך, ולכן שבת לחולה הוא כחול לכל דבר שהוא כדי שיתקדש שמו יתברך ע"י ישראל הם המקדישים הם המעריצים שמו יתברך ומודיעים העולם קדמותו והשגחתו והמציאו הנבראים במכוון". הדברים כתובים במשך אחד לדבריו הראשונים, אך ניכרת כאן הטעמה נוספת שהיא כעין תירוץ העומד בפני עצמו: השבת ניתנה להתחלל בשביל לקדש שמו יתברך, חלל עליו שבת אחת בשביל שיקיים שבתות הרבה, אבל המחלל במזיד מחללה לחלל שם שמים.

ג. ואשר חשבתי בעניי לפני שראיתי דברי ה'משך חכמה' במקורם אכתוב, כי אף שהם נושקים למש"כ הגאון בהנ"ל אות ב', יש בהם הטעמה נוספת כאשר אבאר.

הנה יסוד הקושיא היא ממה נפשך, דאם נפש הישראלי חשובה טפי משבת א"כ למה יהרג המחללה, ואם לאו, למה מחללין אותה עליו. אך זאת לא עלתה על דעתנו להקשות כן גם בג' עבירות החמורות, למה יהרג הואיל ונפש הישראל יקרה אפילו לחלל שבת, דבאמת הרי מהאי דינא גופא דאמרינן יהרג ואל יעבור שמעינן דג' אלו חמורים יותר מכל חיי שעה של העולם הזה.

ויש לומר גם גבי שבת, הא דאמרינן דשמירת נפש עדיפא על שמירת שבת לאו מילתא דפסיקא בכל גווני, דהא אם בא גוי לכופו לחלל את השבת, הדין הוא דאם להנאתו אזי יעבור ואל יהרג, אבל אם להעבירו על המצוות ובפרהסיא, דאז איכא ביה לתא דחילול השם, אזי יהרג ואל יעבור. אם כן כל מצוה ומצוה, ואפילו מנהג ישראל אפשר שיהא חמור יותר מפיקוח נפש במקום שאותה עבירה כרוכה עם חילול השם. מעתה יש לומר גם לגבי המחלל שבת במזיד ובשאט נפש על מנת שיהרגוהו זו עבירה חמורה שדינה יהרג ואל יעבור ואינה נכנסת תחת הכלל שפיקוח נפש דוחה כל המצוות, כי נעשית עבירה זו חמורה כג' עבירות החמורות.

ואולם, אף דכל המצוות בשעת הגזירה ופרהסיא יהרג ואל יעבור, לא יוקשה לן מאחר שבמזיד איכא חילול השם אמאי לא יהרג העובר במזיד על כל מצוה וכגון אכל נבילה במזיד. כי במצוות שבת ושאר מצות שחייבה בהן תורה מיתת בי"ד (כגון מקלל הוריו), בחייבה בה מיתה הודיעה התורה חומרתה, והעובר עליה במזיד ובשאט נפש הוא חילול השם חמור המכניס את העבירה לכלל עבירה שדינה יהרג ועל יעבור. כנלענ"ד.

וההטעמה הנוספת כאן טפי על מש"כ הגאון 'משך חכמה', כי בדבריו ההטעמה היא לבאר למה במחלל שבת במזיד אין בו הקולא שנדחית שבת להציל נפשו, ובמש"כ ההטעמה לבאר החומרא שיש במחלל במזיד דדמיא לג' עוונות. ועוד, דברודף דמיירי ביה הנידון להציל הנרדף מחילול שבת שעדיין לא נתחללה, אבל הנידון דידן איירינן במי שחלל שבת והובא לבי"ד לדונו, וזה פתח לחלק בדינו. אך למש"כ, ע"י שקיבל התראה בשאט נפש וחילל במזיד נעשית העבירה שעבר עליה ממש כמו ע"ז ג"ע ושפ"ד כי את ה' הוא מגדף, ונידון למיתה גם במעשה דלשעבר. ודוק כי דק הוא.

gh