בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה ה֙' אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ: (תשא לא, יז)

טעם למה נזכר כאן בריאת שמים וארץ ולא הזכיר הים, ולעיל בעשרת הדברות הזכיר שמים וארץ ואת הים

מקשים, הכא הזכיר שמים וארץ ולא את הים, ולעיל בפר' יתרו בעשרת הדברות הזכיר את הים עמהם (כ, יא): "כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וינח ביום השביעי עַל־כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ", מאי שנא הכא מהתם.

ובדברות שניות בואתחנן אחר מצות שביתת שבת ליתא לענין בריאת שמים וארץ כלל, אלא גומר ב'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' גו' (דברים ה, טו), וזה מלבד השינוי דבראשונות נאמר 'זכור', ובשניות 'שמור'.

הרמב"ם בהל' שבת (פרק ל, הל' א) מנה ד' דברים: "ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר: (ישעיה נח, יג) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד". משמע דכבוד ועונג היא רק מצוה מדברי סופרים, ומדאורייתא 'זכור' אינו אלא בקידושו בדברים בכניסתו וביציאתו (ולהלכה עי' שו"ע אדמוה"ז ח"ב סי' רמב וקו"א שם). אך ראה שו"ת 'באר יצחק' (להגרי"א ספקטור זצ"ל, חלק אבה"ע סי' ב) שהאריך לפלפל אי סעודת שבת היא דאורייתא, ובתוך דבריו כתב: "אך י"ל דהא כתב הרמב"ם (הנ"ל) דזכור ושמור נתפרשו ע"י הנביאים שנאמר וקראת לשבת עונג – לכן הוי סעודת שבת כמו דאורייתא ממש, דהנביאים פי' בזה להפסוק דזכור ושמור".

ור' גם ב'מורה נבוכים' (ח"ב סוף פרק לא), שבשבת איכא ב' יסודות, זכור ושמור, ו'זכור' הוא להגדיל כבוד השבת, והוא זכר למעשה בראשית, ו'שמור' הוא להמנע ממלאכה, והוא זכר ליציאת מצרים להודיע חסדי המקום שגאלנו מן העבדות שהיו שם. ובצירוף שני אלו במצות שבת יתקוממו יסודות האמונה, שהקב"ה בורא העולם ומשגיח עליו תמיד. גם מדבריו אלו נראה קצת, דמצות עונג וכבוד מדברי סופרים נסמכת על מצות 'זכור' שהיא אב לכל ענין קידוש וכיבוד ועונג בשבת.

ולפי הקדמה זו י"ל (עכ"פ דרך הרמז) דמה דלא הוזכר הים בציווי שבת שבכאן וכן בדברות שניות שלא הוזכר מעשה בראשית, משום דמיירי במצות 'שמור', השביתה ממלאכה, שהיא זכר ליציאת מצרים, ובזה נוגע הזכרת עיקר בריאת שמים וארץ (העולם ככלל), ולא נוגע להזכיר האוצרות שיש בשמים ובארץ ולא בים. אבל בדברות הראשונות, דמיירי במצות 'זכור', קידוש שבת, שממנה מסתעפים גם מצות כיבוד ועונג, בא להזכיר ג' דברים, שמים וארץ וים, שלבד היותם דברים עיקריים בבריאה, הם גם ג' דברים בבריאה שמהם בא כבוד שבת וענוגו.

א. השמים, כי ברכו במן וקדשו במן (מדרשב"י בחדש פר' ז) לחם מן השמים, ומצבא השמים הארץ מתברכת להוציא תבואה ולהבשיל הפירות, "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים" (דברים לג, יד, ועי' רש"י שם).

ב. הארץ, שממנה מוציא לנו את הלחם, לחם משנה לכבוד שבת, ירקות ופירות, תבשיל של תרדין (ברכות לט,א) ובשר צאן ובקר וכל מטעמים.

ג. הים שממנו בא עיקר כבוד שבת, כמו שמצינו שראוי לכבדו בדגים גדולים (שבת קיח,ב), וראה בקו"א לשו"ע אדמוה"ז (שם, הערה ד) שהביא דבר פלא בשם בנו של ה'בית הלל' בהג"ה: "...וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא". ורבה"ז דחה הדברים וכתב: "והוא תמוה מאוד, שהרמב"ם והשו"ע השמיטו חיוב דאורייתא, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים, ומה שהזכירו דגים בגמרא בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר וכו'". מכל מקום רמז לנו שאע"פ שאין טעם בדרך הנגלה, ע"ד הנסתר יש רמזים לגודל ענין אכילת דגים בשבת.

ועל הפסוק האמור "את הים ואת כל אשר בם", דריש במכילתא דרשב"י: "והלא ים בכלל מעשה בראשית היה, אלא מגיד שיש שבח בים כנגד כל מעשה בראשית. כיו"ב אתה אומר (תהלים קד, כו): 'לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ', והלא לויתן בכלל מעשים שבים היה, אלא מגיד שיש שבח בלויתן כנגד כל מעשים שבים". ונראה דהשבח שמדבר בו היא שבח כל מיני הדגים שבאים מן הים לאכילה שהם כנגד כל מה שיש ביבשה (וקצת ראיה ממה שמסיים בשבח לויתן, דדומה דהכוונה לשבח בשרו לעתיד לבוא). ועדיין לא נתבאר מה ענין שבחו של הים במאכלים בכתוב המדבר בבריאת שמים וארץ. אך להמבואר דמיירי במצות כיבוד ועונג, י"ל דבא לרמז דגם מן הים ממנו נקח לכבד את השבת.

ועוד יש לנו שבח בים לענין עונג שבת, למ"ד בחולין (כז,ב) שהעופות נבראו ממנו, כדכתיב (בראשית א, כ): "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף", ואיכא התם למ"ד מן הרקק נבראו, מ"מ הרי בשיתוף המים נבראו. והאריז"ל הק' בפיוטו 'אזמר בשבחין' לליל ש"ק, ייסד: 'לאפשא זינין ונונין עם רחשין', היינו דגים גדולים עם קטנים, אך יש מפרשים 'רחשין' היינו עופות (שנבראו מן הרקק, עי' יונתן בראשית א, כ). ובפיוט 'מה ידידות' לליל שבת החוליא חוזרת: "להתענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים", הזכיר עופות (ברבורים ושליו) ודגים, משמע שהם עיקר עונג שבת. ומצינו שהעופות הן המעולין שבמיני הבשרים, דכשבקשו ישראל בשר ואמר הקב"ה (במדבר יא, כג) "הֲיַד ה' תִּקְצָר", הוריד להם את השלו, נראה שהוא הבשר המעולה שממנו ניכר ידו הרחבה וממנו יכין שאר לעמו. ועוד מצינו בעקילס הגר שנתחבט בחיבה שכתוב אצל גר לתת לו לחם ושמלה, וטען לפני חכמי ישראל "כמה טווסין אית לי כמה פוסייני אית לי אפילו עבדי לא משגיחין בהם" (ב"ר ע, ה), והם מיני עופות חשובין, משמע שהן החשובים במעדנים.

להכי הזכיר שמים ארץ וים בדברות הראשונות אצל זכירת שבת וכיבודו, לרמז כי נתנה מצות שבת לקבוע בלבבנו אמונת חידוש העולם, וביום זה תהא כל מלאכתך עשויה, כי מאחד לשבת תכין בששת ימי המעשה כל חפץ טוב לכבוד שבת, מכל הברכה שהשפעתי עליך מן השמים, מן הארץ ומן הים, ותהא דעתך פנויה בו הנכבד לקבוע בנפשך אמונת חדוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת (עי' חינוך מצוה לא־לב) – עַל־כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

gh