כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַה֖' בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: (תשא ל, יב)

א. גדר האיסור למנות את בני ישראל. ב. דעת הרמב"ם בענין זה ודעתו בכלל ענין עין הרע

פירש"י: "כי תשא, לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד".

משמעות דברי רש"י, לכאורה, דהאיסור למנות בני ישראל הוא דין דאורייתא, עכ"פ בתורת לאו הבא מכלל עשה. והדבר תמוה דלא מצינו אפילו אחד ממוני המצוות שמנה האיסור למנות בני ישראל במצוה דאורייתא. ועוד בגמ' יומא (כב,ב) אמרינן: "אמר ר' יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב (ש"א יא, ח) וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק. מתקיף לה רב אשי כו' ודילמא שמא דמתא הוא כו', אלא מהכא (שם טו, ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת־הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים. א"ר אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב, א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד. רנב"י אמר עובר בשני לאוין שנאמר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". ע"כ הגמרא. ואי איתא שהוא דין דאורייתא היכי שבקי אמוראי קרא דאורייתא ומייתי ראיה מדברי קבלה.

ועל כרחנו לומר דבאמת אין מצוה דאורייתא כתובה או רמוזה בפסוק דידן, ומה שכתוב 'ולא יהיה בהם נגף' אין זה כעונש על ביטול המצוה, אלא כתוצאה הבאה מאיליה בדרך הטבע ע"י עין הרע, אם לא יקיימו המצוה של 'ונתנו איש כופר נפשו', וכעין מה שנאמר (דברים כב, ח): "וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ", שאין נפילת הנופל עונש על ביטול הלאו של לא תשים דמים בביתך, אלא תוצאה הבאה מאליה.

וכבר מצינו שהעין הרע ביסודה אינה דבר ניסי שמעל הטבע, ואין זה כמו ענין הצרעת בימי הבית שהיתה הופעה מיוחדת שניכר בה השגחת ה' על ישראל (רמב"ן ויקרא מג, מז), משא"כ עין הרע מצויה גם בין העמים בינם לבין עצמם, וזה לשון המהר"ל בחי' אגדות לב"מ (קז,ב): "יש לך לדעת כי ארבע יסודות הם בעולם ובהם העולם נוהג בשווי, ועל ידם יוצא העולם מן השווי ומקבל האדם שנוי והוא החולי. ומי שסובר והסיר ה' ממך כל החולי זו עין הרע כי עין הרע יש בו כח אשר שורף ומקבל האדם היזק מן המזיק בעל עין הרע אשר יש לו כח אשיי שורף, וסבר כי יסוד האש עיקר שעל ידו בא שנוי בעולם לפי כח היסוד הזה".

ועי' 'חזון איש' (חו"מ ליקוטים לב"ב סי' כא לדף יד,א), וז"ל: מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים, [...] ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה, ומ"מ הכל בידי שמים וכל שלא נגזר עלי' בדין שמים לאבדן הדבר ניצל, אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע"י שימת עין תמהון על הדבר וע"י זה הוא כלה [...] אע"ג דבלא דינא לא מיית אינש, משום דשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואדם נידון בכל יום כו'. עיי"ש כל דבריו. ומשמע לי כוונתו שהוא דבר טבעי (אלא שאם אין על הדבר קטרוג הקב"ה מונע את העין הרע מלפעול) אלא שאין אנו יכולים להבין פעולתו כי הוא סוד מסודות הבריאה.

ועי' מש"כ בספר 'לפרקים' (להג"מ הגריי"ו זצ"ל בעל שו"ת וחידושי 'שרידי אש', ח"ב עמ' תשלט) להכריח בסברא דהנגף שבא אחר המנין אינו עונש, שהרי הנגף עונש מיתה כמו בעוונות היותר חמורים, עונש שלא מצינו אלא בעוונות החמורים של רציחה וניאוף, אי נמי בעוון חילול ה' של מרידה וניאוץ, כגון מרגלים וקורח, ואיך יתכן כי התורה תורת חיים תגזור עונש מיתה על הרבים בעוון מנין בני ישראל, שעל פי גזירת הדעת הוא עוון קל ביחס לעונש. ועל כרחנו שאין כאן עונש אלא תוצאה הבאה מאליה.

אלא שמעתה יש להקשות, דהא הנגף שהיה בימי דוד שרש"י מזכיר כאן, הכתובים שם מורה שהיתה גזירה גמורה על החטא בחטא דוד במנין, דכתיב התם (דבהי"א כא ט־י): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר. לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה" גו'. ודוד השיב לנביא (שם יג) "וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד אֶפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו". ואכן כך היה, ככתוב שם (יד): "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ", מכלל הדבר שמענו שהיה חטא ועונשו בצידו.

וסברא לתרץ דאף שהנגף בא בדרך כלל מאיליו, שאני התם כיון שנעשה המנין על ידי דוד גדול מלכי ישראל, שנכנע להסתת שטן ולא חש לאזהרה, חזר הדבר ליגע בכבוד התורה ובכבוד שמים, ועל כך נתגלגל הדבר כגזירה גמורה.

אך שוב לא ניחא לן בהא, דסוף סוף חוזרת הסברא האיך נגזר גזירה קשה כל כך על הרבים בעוון קל, והעוון של נגיעה בכבוד שמים אפילו איתא אינו אלא של דוד עצמו, ואיך נתפסים ע' אלף איש בעוונו של היחיד ואפילו מלך ונשיא, דאשכחן דהנשיא נתפס בעוון הדור, כגון משה (דברים לא, ז): "גַּם־בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם" וכן עשרת הרוגי מלכות בעוון מכירת יוסף, ולא שיהיה הציבור נתפס בעוון הנשיא.

אך הדבר נפתר מלשון הכתוב במעשה זה בספר שמואל, דאמנם בדברי הימים א (כא, א) נאמר: "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל־יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל", ולא פי' רש"י על מה השטין, ואולי מתפרש דהא גופא שהסית את דוד זו השטנה. אבל בשמואל (ש"ב כד, א) כתיב: "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה", וכתב רש"י: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל, לא ידעתי על מה", וברד"ק שם כתב: "לא ידענו זה החרון למה היה אם היה רע בישראל דוד היה מבער אותו, אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר ומה שאמר 'ויוסף' כי דבר אבשלום חרון אף היה מה' על ישראל אע"פ שהיה הדבר ההוא לעונש דוד שברח מפני בנו וששכב עם נשיו וג"כ נענשו ישראל שנגפו בעת ההיא כ' אלף ביום אחד, א"כ הדבר ההוא היתה סבה מאת ה' לחרות בישראל על מעשים רעים שהיה בסתר בהם, וכן עתה הוסיף אף ה' לחרות בישראל על נסתרות שהיו ביניהם, כי אילו היו גלויות לא הניחם דוד ולפי שלא היו גלויות הענישם האל על ידי סבה, כי כל משפטיו צדק ואמת והסית את דוד ונתן בלבו שימנה אותם". עכ"ל.

אם כן הדר כתוב הוא לפנינו כל סוד הדבר, דבאמת אין המקום מעניש הרבים בעבור היחיד אלא משום מעשים בסתר שעשו הרבים, וענין הנגף בימי דוד בא על עוונות נסתרים, ונתלה הדבר במנין שעשה דוד כי הקטרוג נזכר בשעת הסכנה, והמנין הוא שעת הסכנה מפני העין ונתעורר הקטרוג ונענשו ישראל בחטא דידהו.

Q

וראוי לנו לברר מהי דעת הרמב"ם באיסור מנין בני ישראל ומהי דעתו בכלל ענין עין הרע. דכנזכר לא מנה הרמב"ם האיסור במנין המצוות, ולא הזכיר האיסור אלא בדין אחד בהל' תמידין ומוספין (ד, ד): "למה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים". וקשה דאם איסור הוא אמאי לא מנאו במנין המצוות, ולמה לא הביא קרא דאורייתא, ואפילו אי לאו איסור דאורייתא למה לא הזכיר האיסור בפני עצמו כגון בדיני שמירת נפש ולא רק אגב אורחא דפייס במקדש.

והנראה בדעת הרמב"ם דקים להו לרבנן דלא בא הכתוב ד'ונתנו איש כופר נפש ולא יהיה בהם נגף' אלא למצות עשה של מחצית השקל, וגזירת הכתוב שיבא נגף אם ימנו ישראל בלא אמצעי ולא הודיעתנו התורה טעם הדבר, ואם אמרו טעם מפני העין, לא התכוונו לאותה עין הרע הידועה בכל מקום, אלא זה כינוי לגזרה שחקקה התורה בענין המנין ואין בו לא אישור ולא הכחשה לשאר עין הרע. ואולי יש לומר הטעם דלא בקשה התורה לעשות ענין זה כשאר עבירות והעונשים שעליהם, הוא מהטעם הנזכר לעיל, דאם כן יוקשה לבריות איך בשביל עון קל לכאורה נענשים רבים כ"כ, ועל כן בא הדבר כדבר סתום ונתלה במצות מחצית השקל. כנלענ"ד.

Q

ועדיין יש לדון בדעת הרמב"ם בשאר ענייני עין הרע. דהנה לא מצינו שום דבר בספרו מענייני עין הרע הנמצאים בתלמוד, וכגון מה שאמרו בב"מ (קז,א): "א"ר רבהו א"ר הונא אמר רב, אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה", אטו נימא דהרמב"ם ס"ל בענין עין הרע כמו שמצינו שסובר בענין גזירת המזלות (עי' פי' המשנה ע"ז ד, ז, ובכ"מ) ובענייני שדים ורוחות הנמצאים בתלמוד שהוא שוללם וסובר שאינם אלא דעת יחיד.

וב'מגדל עוז' על הרמב"ם בהלכות שכנים (ב, א) מביא תשובת הרמב"ם: "..מצאתי לחכמי לוני"ל ז"ל. שאלוהו לר"מ ז"ל והשיבם, וז"ל: בספר קניין נמצא כתוב בו שבין גינה לגינה סגי בעשרה טפחים ובתחלת ב"ב משמע דיותר פשיטא לן בגינה דהיזק ראיה שמיה היזק מבחצר, וא"כ אמאי לא צריך ארבע אמות יורנו מורנו כו'. תשובה: זאת השאלה לא היתה לאנשים גדולים כמוכם לשאול אותה וכי לא שאני בין היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי שיראה אדם חבירו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה שיראה קמת חבירו משום עינא בישא שאלו דברי חסידות הם שלא יעיין בו בעין רעה [...], ולעולם אין חוששין להיזק ראיה אלא משום בני אדם ובמקומות הקבוצין כחצירות ואותן הדברים שנאמרו שם בגינה שינויי בעלמא נינהו וזה דבר ברור וא"צ להאריך".

ואין כוונת הרמב"ם מוכרעת במה שכתב "היזק ראיה שיראה קמת חבירו משום עינא בישא שאלו דברי חסידות הם שלא יעיין בו בעין רעה", דאפשר להבינם בב' אופנים:

א. הרמב"ם דוחה ענין עין הרע מכל וכל וכדעתו בענין המזלות והשדים, וכשאמר 'מדת חסידות' רצה לומר שאף שאינו יכול להזיק את שדה חבירו בראייתו מדת חסידות שלא יביט בעין קנאה שהרי מעורר מידת הקנאה בעצמו, ואם יראהו חברו או יספרו לו שנותן עיניו בקמתו יוסיפו שנאה ביניהם.

ב. הנראה לי יותר נכון, אחר שהרמב"ם בשאר מקומות כשדיבר בענין השדים או בענין המזלות תפס לשון תקיפה וחדה בביטולם, ואילו כאן תפס לשון רכה וזהירה וקרא הדבר בשמו 'עינא בישא שמידת חסידות שלא לעיין בה'. לכן אפשר שהרמב"ם תפס כדברי המהר"ל שהובאו לעיל, שעין הרע יש לה יסוד בטבע העולם, או אולי ס"ל דלא עצם העין פועלת אלא דקנאת הבריות מעוררת קטרוג למעלה שמא אין אותו אדם ראוי לאותה הצלחה ופנקסתו מתבקרת, ומכל מקום כיון שאין לדבר קצבה ואין בידינו למודדם והם דברים דקים שבלב, אין ראוי לדון בהם לא בדיני ממונות ולא בדיני איסור, שאם נבוא לדון בין בני אדם על תרעומות העין אתה נותן תיגר ומחלוקת בעולם, ואין בידך לבוא עד חקר ולשום קינצי למילין. והיינו דקאמר שהם 'מידת חסידות' לומר דהוי כדברים שבין אדם למקום ולא בין אדם לחבירו, כי הוא לבדו יודע תעלומות לב, ואחד מז' דברים המכוסים מבני אדם (פסחים נד,ב) שאין אדם יודע מה בלבו של חברו, על כן כל מידי דעינא בישא אל יכנסו בבית דין של מטה.

gh