וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר־הַמָּֽוֶת: (ש"א טו, לב)

מה היה הנידון בין שמואל לאגג במה שהלך מעדנות ומה שאמר ומה השיבו שמואל, וביאור מהו חומר חטא שאול במעשה עמלק והרי לכאורה יש תשלומין

בהפטרת פרשת זכור (ש"א טו, לב): "וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר־הַמָּוֶת. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן־תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ גו'". יש להבין מאי קאמר העמלקי ומאי אהדריה שמואל, ודומה כטענו בחטים והודה לו בשעורים. וגם לאיזה תכלית נקבע מאמר הדיוט של אותו רשע בכתוב לדורות.

ובפי' 'מעדנות' כתב רש"י: "יונתן תירגום אגג מפנקא". ותמוה, דאם אכן סר מר המות לשמחה מה זו עושה. ומבאר רד"ק: "כלומר, הלך אליו כמהלך המלכים בתענוג, כלומר אע"פ שהיה קרוב למיתה הלך אליו בגאוה, או פירושו הלך אליו בתענוג ובשמחה כי בחר מותו מחייו". ויש לבאר עוד על מה מתענג ושמח אחר שסוף סוף מר המות סר אליו.

ונראה דארס מפעפע של חוצפה והטחת דברים טמון בדברי העמלקי. והכוונה כאן, דהנה מצינו באומות העולם דאף שחלוקין עלינו בעולם הזה ואומרים "אנו הם ישראל" ואומרים עלינו "עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה" (חגיגה ה,ב), מ"מ לכשיבוא יומא דינא רבה ורואין האמת חוזרין בהם, ומצטדקין לומר לא עשינו מלחמות אלא בשביל ישראל כו' או תנה לנו מראש ונעשנה (ע"ז ג,א) כו'. ולא כן עמלק אשר יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו (מאמר המובא בכל מקום, ולמקורו עי' לקו"ש חלק כא עמ' 193, הע' 38), אף כשהאמת מתגלה לעיני כל הבריות אינו חוזר בו. וראה העמלקי הארור איך שכל עמו נכחד לא נשאר ממנו שריד וזכרו אובד, אבל הוא 'שמח בחלקו' בתענוגים ומעללים שעשה הוא וחביריו בעולם הזה, והולך מעדנות ובגאווה אל שמואל, כאומר אע"פ שאכן סר מר המות מכל מקום מה יפו ומה נעמו לו התועבות שעשה בעולם הזה עד שלא איכפת לו בכלל ממה ששמואל מגזם בו במיתה ובפרעון בעולם אחר. וכעין דברי הרשעים והעמלקים בדורנו שאומרים "רעיון אי אפשר להרוג", כך אגג הולך מעדנות אל מיתתו כאומר, אכן סר מר המות, אך אל תשמחו בנפילתי ואל יגל לבכם במיתתי, כי אפילו לא ישתייר עמלקי בעולם, הרעיון של שנאת ישראל ומלחמה בהם ובאלוקיהם כביכול כבר נזרע, ואין בכם כוח למנוע זאת.

ועל כך משיב הנביא: לא כפי דבריך, אלא כי יש דין ויש דיין ויש עולם אחר, ועל הכל יבוא האלוקים במשפט כגדול כקטון, כי כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך, וכן תתפרע על כל תועבתיך מידה כנגד מידה, ואין טובה ואין תענוגים אלא זו הגנוזה לצדיקים לעולם הבא ולעתיד לבוא. זהו תוכן ה'ויכוח' בין העמלקי הארור לבין נביא ה' עליו השלוםא).

ובזה יש לבאר עומק הפגם והכשלון במה שלא הכריתו את עמלק עד תומו בהריגת אגג, דלכאורה למה נחשב החטא כ"כ חמור כמעוות לא יוכל לתקון, דאף אם לא הרגו מיד הא יש תשלומין להרגו לאחר מכן וכמו שהיה, ועד שבשביל כשלון זה מאס המקום במשיחו שאול המלך, והתאבל עליו שמואל ימים רבים עד שלא הניחו הקב"ה להתאבל עוד (ועי' מגילה יג,א דאילו קטליה שאול לאגג לא הוי מתיליד מיניה המן כו', ומשמע דמה שהניחו לפי שעה גרם שלא נכרת עמלק לגמרי באותה מלחמה. ומיהו כיון דלא פירש הכתוב בהדיא ענין זה, י"ל דיש לנו להבין הכשלון כאן גם בלא טעם זה, וכיו"ב חזינן בכמה דוכתי).

ונראה הטעם, דאילו היו הורגים אותו מיד, היתה משתקעת אותה מידה של חוצפה יתירה של מרי והמראה אף לנוכח גילוי האמת, ובזה שהניחו אותו חי היתה נתינת מקום לאותה עמלקיות של התהלכות בגאווה והפגנת נצחון גם בעת התבוסה, וזה לא נתקן ע"י הריגת אגג לבסוף, כי נשאר גרעון בכבוד שמים במה שניתן לו סיפק להראות את עצמו בלתי מנוצח גם בהפסדו, ולכן מלחמה לה' בעמלק עדי עד, עד השמדו עדי עד ותשורש ביצתן מן העולם לגמרי, כי אז גם כי יכירו הכל כי עמלק הוא מעיקרו מלכותא בלא תגא, וכל משרה ושרד וטכס שהיו בעולם הזה הם כקליפת השום מול כבוד מלכות בית דוד, והבוז שיבוזו לו כל באי עולם בליבם בה תהיה עיקר מפלתו. בב"א.

gh