דברי רש"י בענין מחלפי סעודתייהו ודברי הב"ח בזה

בגמ' מגילה (ז,ב): "אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי". ופירש"י: "מחלפי סעודתייהו, זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו". וסתמא משמע לפי שהיו עניים ואין להם להוסיף מנות, לכן החליפו וסגי במה שיש להם. הרמב"ם (מגילה ב, טו) פי' בהדיא דמיירי בעניים, אבל לא ס"ל דמיירי בב' שנים כרש"י אלא באותה שנה, דכתב: "ואם אין לו מחליף עם חברו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו".

הב"ח (טור או"ח סי' תרצה, ס"ק ו) תמה על דברי רש"י דאיך יוצאין משנה לחברתה וז"ל אחר הביאו דברי רש"י: "ומשמע שרוצה לומר שלא היו שולחין זה לזה, ופשיטא שאין שנה שניה מועיל להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה".

הקושיא חמירא ליה לב"ח ולא הוסיף בזה דברים, אלא מיד מתרץ בהעמדת דברי רש"י דס"ל דמצות משלוח מנות אינה בדוקא בשליחות אלא עיקרה במה שמשכנת אהבה ואחוה בין הרעים ואם אכלו מנות בצותא באהבה כדי לצאת ידי המצוה יצאו, ונביא לשונו:

"אלא כך הוא הפירוש, דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות, אם כן אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות, והוא הדין בשנה שניה, וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן". כלומר, מה שכתב שהחילופין היו לשנה אחרת לאו דוקא והוה הדין אילו עשו שנה אחר שנה אצל האחד, וכן משמע מהמשך דבריו:

"אלא האמת אומר שהיו מחליפין בשנה שניה, ועיקרו לא אתא אלא לאשמועינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורין שניהם מחיוב משלוח מנות, ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים כן הדין אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם, כן נראה לי דעת רש"י ומקובל לע"ד משאר פירושים שנאמרו בו", עכ"ד. כלומר, מה שאמר רש"י שהחליפו בשנה שניה אינו אלא משום דהכי הוה מעשה, והוא הדין עם היו עושין שנה בשנה אצל האחד.

בשו"ת 'שואלין ודורשין' (למו"ה אליהו שלזינגר שליט"א, חלק יא, סי' סו) הביא שאלת שואל שתמה על דברי הב"ח שע"י ישיבה באהבה ואחוה עם רעהו יוצא יד"ח, הא כל מצוה אמנם יש בה טעם פנימי, אך אי אפשר לצאת ידי חובה בטעם, וצריכה להיות גם צורת המצוה בגדרי ההלכה הנהוגים. ועוד דא"כ אם שלח אחד לחבירו דברי תורה מאירים ושמחים ששניהם מתענגים בהם ומוסיפים אהבה, שמא גם כאן יצאו לפי הב"ח.

ומו"ה השיב לשואל דבודאי אין כוונת הב"ח לומר דפטורים לגמרי ממשלוח מנות, אלא כמו שיש לדקדק בדבריו: 'פטורים הם מעתה מחיוב משלו"מ', היינו שכבר ישבו יחד בסעודה והאחד נתן לשני מסעודתו, שפיר יצאו מעתה ואילך. אמנם לענ"ד פשטות לשון הב"ח מורה דע"י עצם ישיבת בצוותא חדא נפטרים ממשלו"מ ודבריו צריכים תלמוד.

ובהורמנא דרבנן, לולי דברי הב"ח, היה נראה לבאר דברי רש"י באופן אחר קצת. דודאי לא סגי אכילה בצוותא גרידא, ובהכרח שכל אחד יזכה את חבירו במנות מממונו, אלא כוונת רש"י שהבעל הבית מקנה לאורחו גם את כל מה שהוא עצמו יאכל בסעודה זו, כדי שיחול עליו דין משלוח מנות שחבירו שלח לו. ומה שכתב רש"י ענין שנה אחרת, ר"ל שהגמירות דעת של המארח לעשות כן להקנות לחבירו את סעודת עצמו וגם להאכילו סעודתו היא מכוח הידיעה שלשנה אחרת יגמול לו חבירו באותה מידה טובה ויצאו שניהם ידי חובת המצוה בממון חבירו. ואין רצוני לומר דלולי הידיעה הזו היה תוהא על המתנה, אלא לומר דע"י הידיעה מתעצמת כוונת המצוה לשלוח מנות איש לרעהו, דכך היא דרך רעות שמסייעים זה לזה כל אחד בתורו.

אם כן נתיישבה קושית הב"ח איך יוצאים ידי חובה במשלוח מנות של שנה אחרת, כי נעשו כמי שעשו תנאי על הדבר שהמארח מקנה לאורח מה שיאכל הוא עצמו ויוצא חברו במנות אלו במשלוח מנות. וסרה גם תלונת השואל דאין כאן אלא כוונת המצוה בלא צורתה, דשפיר הוי צורת המצוה, הן בזה דהוי סעודה ממש ולא שאר הנאות, והן במה שמקנים זה לזה מנות ואחר שקנאום בתנאי שביניהם, ולא בענין קנין דאנן סהדי, וכמו דלא בענין קנין באורח האוכל אצל בעל הבית שיקנה לו המזון שאוכל, כל שכן במידי דמצוה. כנלענ"ד.

gh