שבר המן וגדולת מרדכי

דאין לומר דלולי ההקדמה של מפלת המן וגדולת מרדכי לא היה המלך שומעה שהרי מרדכי כך ציוה עליה (אסתר ד, ח): 'לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן־לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל־עַמָּהּ', הרי שהוא דבר מתיישב ומקובל – עכ"פ בדרך אפשר – שכך ינהג המלך אחרי תחנוניה, ואם כן כל אותו נס שיצא מרדכי בלבוש מלכות כו' מה בא ללמדנו.

וגם התבונן, שבסוף המגילה (שם ט, כד־כה) נאמר בכתוב כעין סיכום של כל הפרשה, וכן כתוב: 'כִּי הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם, וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם־הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אשר חשב על היהודים על ראשו וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו עַל־הָעֵץ' – הרי דמה שבאה לפני המלך בתחנונים הוא טעם מספיק שישוב מחשבתו הרעה כו' ואין נזקק להזכיר כלל המעשה של גדולת מרדכי מפני שאינו תנאי הכרחי בנס.

ונבאר השאלה יותר: כאשר נתבונן בהשתלשלות מעשה המגילה נראה שני צירים בהם נע המעשה שאמנם נפגשים בסוף זה עם זה אבל אינם תלוים בהכרח, ו'בכוח' כל אחד לעצמו יכול היה להתגלגל הנס על ידו. הציר האחד הוא שאחר הגזירה הזהיר מרדכי את אסתר לבל תדמה להמלט בית המלך אלא תכנס לפני אחשורוש בדמעות לבקש על עמה, ואחר ג' ימי תענית עשתה כן ונענה לה המלך. והציר השני הוא נאמנות מרדכי למלך ע"י הודעה על שני סריסי המלך המבקשים לשלוח בו יד, שעי"ז נעשה אחשורוש כמין בעל חוב להכיר טובה למרדכי, ועל כן כאשר נכנס המן ונשאל מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, נתגלל הדבר כך שהמן נאנס לסבב את העיר עם מרדכי ולעשות לו כבוד גדול והוא יצא אבל וחפוי ראש.

ואולם הציר הזה השני בסופו אינו נקשר לגמרי עם חברו אלא נותר תלוי כחבל קטוע, שהרי אף כי "וְהָמָן נִדְחַף אֶל־בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (ו, יב), מכל מקום הרי גם "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ", ואמרו חז"ל (מגילה טז,א): "אמר רב ששת: ששב לשקו ולתעניתו", הרי שהגזירה בעינה עומדת, ולא היתה הישועה באה לולי שנכנסה אסתר לבקש על עמה, וא"כ למה היה הכרח לכל ההשתלשלות הזו, שהרי עם כניסת אסתר לפני אחשורוש בעודה מסכנת עצמה בנפשה היתה יכולה לפעול פעולה זו, ותו לא צריכי.

ונראה לי ביאור נכון, שכל הענין הוא כלפי שאמר מרדכי לאסתר (ד, יד): 'כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר גו'', והיה מבוקש מן שמיא לקיים את המימרא הזאת ולהודיע שאמנם ריוח והצלה אפשר לעמוד ליהודים ממקום אחר. שהרי מה שמרדכי התנשא על המן היה פתח שע"י ג"כ אפשר היה שיתהפך הגלגל לגמרי ותצמח ישועה שלימה ותתבטל הגזירה (וכגון שבשעה שהיה המן בא לבקש מאת המלך לתלות את מרדכי, אחר שכבר שמע המלך ונזכר בטובת מרדכי לכסאו, היתה מיד חמתו בוערת וחושד בו כמורד והיה מצוה מיד ואומר 'תלוהו עליו'), אלא מאחר ואסתר בסוף קיימה מצות מרדכי והלכה לבקש על עמה זכתה שתתגלגל הישועה על ידה. ונכון בס"ד.

ותורף כל הדברים דלעיל סברתי וגם הבאתי בדפוס לפני שנים הרבה. ומאז שמעתי כמה הערות והשגות שמצריכים עיון ובדק בדברים.

טענה א': מה שהמן שב לביתו אבל וחפוי ראש היה נצרך להשתלשות הנס, כי כדי לשלוט באויב יש להפיל רוחו תחילה, וכענין "אין המקום נפרע מן המלכיות עד שמפיל את שריהן תחילה כו'" (מדרשב"י טו א, ובכ"מ), וכעין שמצינו (סנהדרין צה,א) באבישי בן צרויה ודוד שנתעמתו עם ישבי אחי גלית הפלשתי, ולא נפלה רוחו מפניהם עד שאמרו לו: לך מצא את ערפה אימך בקבר, שהרגה אבישי לפני כן, ואמרו בגמ' "כי אדכרו ליה שמא דאימיה כחש חיליה וקטליה". אם כן גם הכא היה נצרך להשפיל גאוותו של המן לפני מפלתו הגמורה.

ויש לדחות, דאף כי יש כאן צד מסייע, עדיין טענת 'ניסא למגנא' תוספת, שהרי אין הקב"ה נזקק לנס "בלתי הכרח גמור" ('הכתב והקבלה' שמות יז, א), וכאן אין הכרח גמור שהרי אפשר שיארע בו הכתוב (משלי ו, טו): "עַל־כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר גו'".

טענה ב': נדרש כדי שיוכל חרבונה לומר (אסתר ז, ט): "גַּם הִנֵּה־הָעֵץ אֲשֶׁר־עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר־טוֹב עַל־הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גו'".

והדחיה לכך, דאמנם מעשה בגתן ותרש היה נצרך לכך, אבל מעשה גדולת מרדכי ושפלות המן (כל פרק ו) לא היה בו הכרח לכאורה, שהרי היה חרבונא יכול להזכיר זכותו גם בלא חלק זה.

טענה ג': לפי פירוש רבנו האבן עזרא עה"פ (ה, ח): "ומחר אעשה כדבר המלך", וז"ל: "ולפי דעתי שאיחרה אסתר לדבר ביום הראשון במשתה היין בעבור שלא ראתה שום אות שחידש השם בעבור תענית ישראל וכאשר עשה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה". אם כן היה צורך גדול היה בזה כדי לחזק לבה של אסתר. ולא דמיא לטענה א' שדחינו, דהתם הצורך הוא לנפילת רוחו של הצורר וע"ז אפשר לומר שאין זה הכרח גמור, אבל חיזוק הלב של המתפלל והעושה שליחות כל ישראל במסירות נפש ודאי צורך גמור הוא. ואין להשיב דודאי גם לולי שהתרחש אותו נס לא היתה אסתר נמנעת מלילך למשתה השני לבקש על עמה ולהרשיע את המן, דאף שכך הוא מ"מ טעם נכון וחזק בזה לבאר את הצורך בנס של גדולת מרדכי ומפלת המן, ועל כן יש לקבל תשובה זו.

ומ"מ אף שהראיה שהבאנו יש עליה תשובה כאמור, מ"מ לא בטל הטעם שכתבנו, דמשום הא נמי היה צורך במעשה גדולת מרדכי להודיע כי לה' הישועה, ורוח והצלה יעמוד ליהודים יכול לעמוד ממקום אחר כמאמר מרדכי, וככולי הני טעמי עביד קוב"ה נס זה לצורך.

Q

שבתי ונתתי אל ליבי אחר שהאיר ה' עיני בדברי דרשות הר"ן בביאור יסוד הענין של 'לא עביד קוב"ה ניסא למגנא', וז"ל (דרוש ח, ד"ה ההקדמה הא'): "..שחפץ השם יתברך ורצונו לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר, ושהטבע יקר בעיניו, לא ישנהו אלא לצורך הכרחי. ומפני זה אמר משה (במדבר יא, כב): הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וגו', שחשב משה שהשם יתברך לא יחדש נס ופלא בחנם בדבר שאינו הכרחי להם, והנה על דרך מנהגו של עולם איך יספיק בשר לכל העם ההוא. ומפני היות מנהגו של עולם יקר בעיני ה', וחפץ בו כמו שכתבנו, לפעמים כשיצטרך לחדש נס ופלא, יערב בו איזה דבר טבעי, יהיה למשענת הנס ההוא. עם היות שהדבר הטבעי ההוא לא יספיק לפעול הנס ההוא, אבל ישען בו לבד.." עיי"ש כל דבריו.

ומעתה ששמענו שיסוד הכלל של 'לא עביד קוב"ה ניסא למגנא' הוא משום "שהטבע יקר בעיניו ולא ישנהו אלא לצורך הכרחי", י"ל דאין הכלל אמור אלא במקום שנזקק לשדד מערכות הטבע (ואף אם נשען בזלזל של טבע כלשהו כל המסתכל מבין שהוא נס), אבל בנס המלובש לגמרי בגדרי הטבע, וכמעשה זה של בגתן ותרש, שהסתעף ממנו גדולת מרדכי ומפלת המן, אין כאן טענה של ניסא למגנא, וקושיא מעיקרא ליתא, כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, וכל מעשי העולם נסים נסתרים ולא קרוים נסים למגנא. יתברך ויתנשא עילת העלות אשר לו לבדו נתכנו עלילות.

ואולם אף כי קושיא של ניסא למגנא ליכא הכא, מ"מ עלו בידינו ב' מרגליות מאירות העולות מכל האמור. א) דבר היוצא מפי נשיא ישראל לא ישוב ריקם, וכיון שאמר מרדכי "אם החרש תחרישי גו' רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", מן השמים מראש הראו מקום לאותו מקום אחר שתצמח ממנו הישועה. ב) כשיהודי הולך במסירות נפש להצלת עמו, ומבקש 'הראיני אות לטובה' שיחזק את ליבו לפני הכנסו לאותה סכנה, אין בכך קטנות אמונה (ובלבד שלא יעשה את האות כתנאי לשליחותו), ואדרבה הקב"ה יראו אות לטובה וגם יצליחו בדרכו.

gh