פורים
משנכנס אדר מרבין בשמחה
בשו"ת 'חתם סופר' (או"ח סי' קס) נשאל למה בשו"ע בהלכות תשעה באב (תקנא, א) כתב הדין דמשנכנס אב ממעטין בשמחה וגם הדין דלישתמיט מדינא עם הנכרי, אבל בהלכות מגילה (סי' תרפו) לא הביא לא דין דמרבין בשמחה ולא הא דלימצי נפשיה לדינא עם נכרי. ותירץ דהא האי מימרא משמיה דרב נאמרה, ורב לטעמיה, דס"ל כמ"ד כל חדש אב נוהג אבילות ואסור ברחיצה (עי' תוס' מגילה לא,ב ד"ה ר"ח), והיינו טעמא דדרש כמ"ד 'והשבתי חדשה' (הושע ב, יג), דכל החודש נוהג אבילות (תענית ל,א), א"כ הכי נמי לענין שמחת אדר 'והחדש אשר נהפך' (אסתר ט, כב) נוהג כולו בשמחה ומצוה לשמוח. אמנם אנן קי"ל כמ"ד דשבת שחל בה ת"ב נוהג אבילות ולא כל החודש דדרשינן 'והשבתי שבתה' (עי' תוס' שם), א"כ ה"ה באדר לא דרשינן והחודש אשר נהפך, א"כ שוב אין לנו להוסיף שמחה אפילו בשבוע שחל פורים ד'שבתה' לא כתיב בפורים. ויותר ממה שכתבתי כאן מבואר שם, והמעיין ישתה מים ממקור חיותם וירוה, ולא הבאתי הדברים אלא להורות באצבע למקום הדיון העקרי בזה.
ואשר עלה בליבי אביעה, ואפילו שהיא כמנחה בדלי דלות אחר דברי גאון ישראל החת"ס זי"ע, וסברתי סברא נוספת בביאור השאלה הנ"ל, למה לא הוזכר בשו"ע ענין ריבוי שמחה באדר והדין דלחזר בו אחר דין עם הנכרי.
נראה דהאידנא הואיל והעכו"ם כבר מכירים במנהגי ישראל והיו ממנים פקידים מיוחדים לחקור כל ספרי ישראל שמא ימצא שמץ פסול עליהם ועל דתיהם, א"כ כבר ישמעו מזה, וכשיראו שישראל מחזרים להתדיין עמהם בחודש אדר, אזי בעלי הדין הנכריים וגם שופטיהם יבקשו להראות שאינם כפופים ופועלים לפי דעות התלמוד, וזה יגרום להטייה נגדית אצלם, והמזל אינו פועל אלא בדרך ממילא וכשבני האדם פועלים לפי תומם, אבל ודאי שבני אדם ע"י פעולה מדעת והכרה יכולים לכוף נטיית המזל. וע"כ לא הביאו הפוסקים כלל ענין מזלא דחודש אדר דלאמצויי נפשיה לדין עם נכרי, דאילו נכתב, הרי אדרבה היה מוסיף תגרא ושעשוע לגוים לאנצויי בהו בישראל ולהתנצח עמם ולנצחם כי סוף סוף ההורמנות בידם ומי מוחה בידם. אבל לענין מזלא דחודש אב, לא איכפת להו אם נאמר שהפסדנו בדין בגלל מזל החודש, ואדרבה רוצים להתדיין בחודש זה דסברי דחלשה דעתייהו דישראל משום דריע מזלייהו, ולהכי יש להשתמט.
ולענין שמחא בעלמא, יש לומר נמי, דאחר שנכנסו לניצוח זה מצד דין בין ישראל לנכרי, יתלהט יצרם להצר לישראל ולהפוך עליהם חזרה את החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וכו', ועל כן הצניעו רבותינו דין זה.
ועל כגון זה יסד הקליר בסיום קינתו הגדולה 'איכה אשפתו': "כי תמיד דוקרים ושוחקים, ומתורתך אנו לא רוחקים, השיבנו והורינו אלה החוקים", לומר כי האומות כשהם דוקרים במדקרות חרב או לשון זה להם שחוק ושעשוע להראות שח"ו שלא נתקיימו דברי התורה, ואעפ"כ אנו לא רוחקים מתורתיך ומבקשים השיבנו והורינו אלה החוקים שהשונאים מבזים אותם ואנו דבקים בהם באהבה.
gh