וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד: (תרומה כה, ל)

הכא גבי לחם הפנים כתיב 'ונתת' משמע משה, ולהלן במנורה כתיב 'והעלה' משמע הכהן, ביאור בפשט וגם ברמז

בש"ק (ה'תשפ"ד) הוקשה לי בקרא דידן 'ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד', משמע דהדיבור למשה. ואילו להלן גבי המנורה כתיב (כה, לז): 'וְהֶעֱלָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ', דהיינו הכהן (רשב"ם). ולמוצאי שבת מצאתי שהקשה כן ב'איילת השחר' ולא תירץ.

ושם הקשה בלשון דמה שייך משה לענין המצוה לדורות, דאף שעשה עבודות בז' ימי המלואים הא הכא לדורות עסקינן. ועל זה לכאורה הו"מ לתרץ דחלק הכתוב כבוד למשה לתלות בו העבודה לדורות ע"ש שהוא פתח בה ראשון. אלא דעיקר הקושיא מאי שנא שולחן שנתלה במשה ומנורה שנתלית באהרן.

וע"ד פשט נר' דהפסוק 'ונתת על השולחן לחם פנים' גו', בא להודיע תכלית המצוה, שנצטווינו לעשות שולחן כדי שנסדר עליו לחם תמיד לפניו. ובאה המצוה בל' נוכח למשה לחלוק לו כבוד וע"ש שהוא היה הראשון בה, כאמור. אבל הכתוב 'והעלה את נרותיה' לא נחית להודיע תכלית המצוה, אלא הוא חלק מהוראות פרטי עשיית המנורה, שצ"ל באופן דכאשר יעלה הכהן את הנרות אזי יאירו לנוכח הקנה האמצעי, כדפירש"י: "והאיר על עבר פניה – עשה ששת הנרות שבראשי הקנים, היוצאים מצדיה, מסובים כלפי האמצעי, כדי שיהיו הנרות כשתדליקם מאירים אל עבר פניה".

ותדע שכך הוא, שהרי הכתוב 'ונתת על השולחן' גו' בא בסוף כל ענין השולחן, כי הדיבור בתכלית בא בסוף, וכנגד זה תכלית מעשה המנורה בדין שיבוא בסוף כל הציווי, גם אחר עשיית מלקחיה ומחתותיה כו', כי היכי דתכלית מעשה השולחן בא אחר כל הציווי גם של קערותיו וכפותיו וכו', אלא מה שנכנס באמצע הציווי משום דלא מיירי בתכלית אלא בפרטי העשייה.

ומיהו אחר שהזכיר התכלית ברמז אגב אורחיה לצורך המעשה, שוב לא הזכירה בסוף, דדמיא כקרא יתירא. כנלע"ד על דרך פשט.

וע"ד הרמז נראה, ע"פ מה שמובא בשיחות רבה"ק אדמו"ר מנחם מענדל זי"ע מליובאוויטש ('תורת מנחם' תפארת לוי יצחק, ויקרא עמ' קה ובכ"מ), דעניינו של משה הוא תורה (משה קבל תורה מסיני), ועניינו של אהרן הוא תפלה (דקרבנות כנגד תפילות תקנום, ועי' יונתן במדבר כ, כט: ווי לי עלך אהרן אחי עמוד צלותהון דישראל כו') – י"ל דשולחן רמז לעמל התורה, לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, ומנורה רמז לעבודת התפילה [אף דבעלמא (ב"ב כה,ב) אמרינן הרוצה להחכים ידרים ורמז מנורה בדרום, הרי דאדרבה המנורה רמז לתורה, נראה דמצד ההשפעה אמנם מנורה רמז לתורה, שאור השכל שבתורה חכמתו ורצונו של הקב"ה נמשל במנורה, אבל מצד העובד העומד לפני ה' המנורה היא רמז לתפלה], בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת (במדבר ח, ב), בהעלותך עם הנרות, שהנשמה מתעלית ע"י התפילה להדבק ביוצרה כפי כוחה, אזי: אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, כלומר כנגד השכינה (עי' 'תורת משה' להגאון חת"ס בהעלותך טז,ב), היינו שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כדאיתא (סנהדרין כב,א): "א"ר חנה בר ביזנא א"ר שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמנו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' גו'". ולכן עבודת השולחן – תורה, נתלית במשה, ועבודת המנורה תפלה – נתלית באהרן.

gh