וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ: (כה, כא)

תירוץ הטור בדברי רש"י בדברי רש"י התמוהים שבא ללמד שבעודו ארון יתן העדות, וביאור טעם האיסור ליתן הכפורת תחילה לרש"י

פירש"י: "ואל הארון תתן את העדות – לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר (לעיל טז) וְנָתַתָּ אֶל־הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת. ויש לומר שבא ללמד, שבעודו ארון לבדו בלא כפרת, יתן תחלה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפרת עליו. וכן מצינו כשהקים את המשכן נאמר (להלן מ, כ) וַיִּתֵּן אֶת־הָעֵדֻת אֶל־הָאָרֹן, ואחר כך: וַיִּתֵּן אֶת־הַכַּפֹּרֶת עַל־הָאָרֹן מִלְמָעְלָה". רבים תמהים וכי מאי ס"ד והיכי תימצי שלא לתת את הלוחות תחילה.

ובעל הטורים בפי' הארוך מקשה ומתרץ וז"ל: "ואל הארון תתן – פירש"י שנכפל לומר שבעודו ארון בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן הכפורת עליו. ואיני מבין דבריו דמילתא דפשיטא הוא שצריך ליתן העדות תחלה קודם שיתן עליו הכפורת. ואפשר שרוצה לומר שלא יתן עליו הכפורת כלל אפילו לנשאותו עד שיתן לתוכו העדות" ע"כ דברי בעה"ט. ונר' לנשאותו לאו דוקא ואורחיה נקט, דאף שלא לנשאותו אלא ליתן הכפורת על הארון בעודו ריק אסור, דבא לאפוקי שלא יעשה כדרך בעלי מלאכה שעושים ארון וארגז של חול נותנים כיסויו עליו עד שיקחנו הקונה.

ומיהו עדיין יש להבין המשך דברי רש"י והראיה מהכתוב בפרשת פקודי שכתב רש"י "וכן מצינו כו'", דאיך יש משם ראיה דאסור לסגור הארון בעודו ריקן, דהא אף אי ס"ל דמותר לא הוה מצי למכתב סדר הכתובים באופן אחר דודאי נתינת הלוחות קודמת לכיסוי הכפורת (ואין לומר דא"כ איבעי ליה להקדים דבר כגון "ויסר את הכפורת מעל הארון" לפני "ויתן את העדות אל הארון", דאין ההסרה פעולה של משמעות שתהא ראויה להיות נכתבת, וגם מי סיפר לנו שהיתה נתונה הכפורת כבר על הארון שיוכשר לומר 'ויסר').

אך יש לומר דכל המקרא ד"ויקח ויתן את העדות גו'" לא צריכא לכאורה, דכי היכי דבשאר הכלים כגון השולחן כתיב ביה (שם, כב): "ויתן את השלחן באהל מועד גו'", ולא הודיע היכן סידר כליו ובדיו בפנים או בחוץ, וכן (שם, כד): "וישם את המנורה גו'" וכן (שם, כו): "וישם את מזבח הזהב" בכולהו לא הקדים פרטיהם, הכי נמי הוה מצי למיכתב "ויקח ויבא את הארון אל המשכן גו'" ותו לא מידי. ומה שהאריכה התורה לספר סדר סידור הכלים בארון אתא לאשמעינן דהאי סידרא דוקא הוא, וכיון דלא יתכן שבא לאפוקי סדר שאינו אפשרי בדרך הטבע, על כרחן דבא לאפוקי שלא יתן הכפורת על הארון בעודו ריקן. כן נ"ל אמת וברור בהבנת דברי רש"י.

ואחר שנתבארו פשט דברי רש"י, ראוי להתבונן בטעמא דמילתא, למה אסרה התורה, לדעת רש"י, נתינת הכפורת על הארון בעודו ריקן, ומהי הריעותא בכך. דהרי רש"י מחדש כאן איסור דלא מצינו בשום מקום בדברי רבותינו, ועל כרחן צריך להיות שום סברא וטעם בדבר, שמשום הכי סבירא ליה לרש"י דהאי יתורא כאן ולהלן בפרשת פקודי אהכי הוא דאתא.

ונראה ע"פ דברי רבה"ק כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע שהזכרנו בפסוק שלפני זה, דהארון הוא מהות לעצמו ולא חל בו החורבן והגלות וכו', ומטעם זה כשבנה שלמה את ביהמ"ק בנה מחילה לגניזת הארון כי הארון הוא נצחי קיים ועומד בבית עולמים, עיי"ש. ולכאורה יש לשואל לשאול, דאמנם משנבנה המקדש בימי שלמה היה הדבר ניכר על ידי שבנה שלמה מחילה לגניזת הארון, אך במה היה ניכר בכל תע"ט שנים משבנו את המשכן עד שבאו לבית עולמים, שהרי לא היתה מחילה למשכן.

אך לולי שאיני כדאי נוכל להביא ראיה ליסוד הנ"ל של רבה"ק מהפסוקים הנ"ל בפר' פקודי. דהנה לבד מה דהכתוב דויתן את העדות גו' הוא לכאורה קרא יתירא, יש להתבונן עוד בשינוי סדר סידור הארון לשאר הכלים, שכל הכלים הכניסם ריקנים ובהיותם בהיכל ערך עליהם את מצוותם, משא"כ הארון, נתן תחילה את הלוחות בארון בעודו מחוץ למשכן, וגם נתן את הכפורת עליו, ונתן את בדיו, וכל זה מחוץ למשכן (שמות מ, כ־כא), והיה יכול כל זה ליעשות בתוך קודש הקדשים כעין מעשה שאר הכלים. דלכאורה כשם שתכלית המנורה לאורה, והוכנסה להיכל ושם הדליקו נרותיה שהיא עבודתה, והמזבח תכליתו לריח ניחוח, וניתן תחילה בהיכל ושם הקטיר בו הקטורת שהיא עבודתה, כעין זה היה ראוי בארון, שתכליתו השראת שכינה, שינתן תחילה לבית קדה"ק ושם ינתנו בו הלוחות ותינתן הכפורת עליו, שהשראת השכינה בו היא כעין עבודתו. אלא שבא דבר זה ללמדנו שהארון הוא דבר מסוים לעצמו, כי כל הכלים נתלים במשכן והמשכן נתלה בארון, כי הכלים נקראים כלי המשכן והמשכן כולו על שם הארון נקרא (שם לח, כא): "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת".

וי"ל דזה הטעם של המצוה שלא להסיר בדי הארון ממנו, כי גם אחרי שבאו לבית עולמים, ונתקיים בו (תהלים קלב,  יד): "זֹאת־מְנוּחָתִי עֲדֵי־עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ", הבדים הנושאים את הארון עמדו במקומם לרמז שאם ח"ו עתיד הבית ליחרב, הארון מוכן להינשא למקום גניזתו (ולפי"ז נראה שהמסע הראשון שנסע הארון, ששייך לומר בו הלשון "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן", היה בנסיעתו ממקום שהכינו בצלאל והכניס בו משה את הלוחות וכו' אל מקומו בבית קדשי הקדשים במשכן).

מעתה נראה דאף האיסור לכסות את הארון בכפורת בלא הלוחות בתוכו לדברי רש"י, בא בזיקת דבר זה. דבאמת אילו היה הארון כלי מכלי המשכן כשאר הכלים, לא היתה מניעה לכסותו בלי הלוחות, ואדרבה כדברי הרמב"ן (כאן) שעל ידי נתינת הכפורת בעודו ריקן אז היה נקרא שמו ארון "כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו" (היפוך ל', וכלומר: דוקא בהיות גם הכפורת עליו), ואז היתה באה המצוה ליתן את הארון ריקן בבית קדה"ק ושם להכניס בו הלוחות שהיא כעין עבודתו, וכ"ז כעין שאר הכלים. אבל בעריכת הארון מחוץ למשכן בנתינת הלוחות והכפורת והשראת השכינה בו הורתה התורה שהוא עיקר הבית ובבחינת "הוא מקומו של הבית ואין הבית מקומו" (וי"ל דהיינו טעמא דמקום ארון אינו מן המידה). ובכך שיש איסור לכסות את הארון בעודו ריק מן הלוחות, יש כמין הוראה באצבע שאין זה 'ארון' של שום דבר אחר, אפילו לא של המשכן, אלא יעודו להכיל את העדות ולשאת את הכפורת עליו למשכן השכינה בבין הכרובים. כנלענ"ד בס"ד.

gh