וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים: (תרומה כה, כ)

איך מצאו הנכרים כרובים המעורים זה בזה והרי בחורבן לא היתה השעה שעושין רצונו – תירוץ נפלא מהגר"א מישקובסקי זצ"ל, ותשובה על תירוץ זה

שנינו בב"ב (צט,א): "כיצד הן (Zהכרובים) עומדין, רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר פניהם איש אל אחיו, וחד אמר פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב (דבהי"ב ג, יג): 'וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת'. לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמ"ד ופניהם לבית, הא כתיב: 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו', דמצדדי אצדודי".

ובגמ' יומא (נד,ב): "אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו. מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח) כָּל־מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי־רָאוּ עֶרְוָתָהּ".

ובריטב"א שם: "הקשה הרב בן מיגא"ש ז"ל דהא בב"ב אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו של מקום, ויש מתרצים דהתם בכרובים דמשה אבל הכא בכרובים דצורתא שבכותלים תמיד היו מעורין, ותימא דא"כ היכי אמרינן לעיל שהיו מראין להם כרובין דצורתא להראות חיבתן לפני המקום, והנכון כמו שפי' הרא"ם ז"ל דהני נמי בנס היו מעורין עכשיו אלא שנעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן".

והקושיא מפורסמת והרבה תירוצים נאמרו, ונביא אחדים מהם.

ידועים דברי רבה"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (ר' 'ספר המאמרים' מלוקט ח"ב עמ' רסט, ובכ"מ), דהחיבה שבין הקב"ה וישראל שהתבטאה בעמידת הכרובים של פניהם איש אל אחיו, "כְּמַעַר־אִישׁ וְלֹיוֹת" (מ"א ז, לו), שהיה זה גם בעת החורבן, הוא ע"ד שאמרו רז"ל (יבמות סב,ב) "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך", ועד"ז בנוגע להקב"ה וכנס"י (ושוב הראוני רעיון זה מובא בכו"כ ספרי חסידות, וצ"ל דהוא ע"ד "ופי' הבעש"ט כו'", דשער היחוד והאמונה).

ולפני שנים עלה בדעתי תירוץ שנראה בעיני כמרגלית מאירה, ואחר כתבי מצאתי מביאים אותו מפי הגר"י אדלשטיין זצ"ל בשם גיסו ראש ישיבת 'כנסת חזקיהו' הגר"א מישקובסקי זצ"ל, וכיון שכבר טרחתי בכתיבתו לפני שראיתיו מובא מפי שרי תורה, אביא אותו כפי שיצא מקולמוסי:

הנה מה שאמרו ז"ל כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אז פניהם איש אל אחיו כו', יש לדון אם שני המצבים היו בדרך נס או שמא חד כאורחיה ואידך בדרך נס כשנשתנו העתים ונתחלפו הלבבות. ומסתבר בזה דפניהם איש אל אחיו היינו אורחיה, דזה עיקר ענינם של הכרובים להראות חיבתן לפני המקום שהשכינה שורה בישראל, אלא חס ושלום אם ישראל הפכו ליבם והקשו ערפם אז נהפכו הכרובים פניהם אל הבית. וא"כ עכשיו בשעת החורבן כשנכנסו נכרים להיכל כבר גלתה שכינה והלכה וישבה לה בכותל המערבי וכבר יצאה כמין פיסת יד וקבלה מפתחות היכל ונתבטלו כל הניסים שהיו במקדש והדרו כאורחייהו. זהו תירוצו של הגר"א מישקובסקי זצ"ל.

ולאחר שנים נתתי אל לבי שיש להשיב על תירוץ זה. על יסוד שיחתו הידועה של רבה"ק רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מליובאוויטש זי"ע (לקו"ש כרך כא, עמ' 156 ואילך), בטעם דברי הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פרק ד, הל' א) ש"בעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון, למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות. ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה" והאריך עוד שם. וקשה למה האריך בזה, והלא הרמב"ם הוא ספר הלכות פסוקות, ועוד שמביא דבריו בענין הלכות הבית בפרק ד' ולא לפני כן עם הלכות עשיית הארון. ומבאר שם דמעיקר מצות בנין בית הבחירה הוא שיהא בו גם מקום גניזה לארון לכשיצטרך הדבר. ובמה מובן דבבית שני אף שלא היה ארון במקומו הגלוי, היה שם במקומו המיוחד לגניזה, ולא נחשב כחסר לגמרי, שהרי ע"ש הארון נקרא המשכן 'משכן העדות' ואי אפשר שיחסר העיקר ממנו. עיי"ש בהרחבה וראה אור כי טוב. וממוצא הדברים שמענו שכל ענין החורבן והגלות לא חל על הארון עצמו, וזאת מנוחתו עדי עד, למן היום הוסד הבית ועד שיבוא גואלנו בב"א ועד עולם.

ולפי"ז יש לומר גם בענייננו, דהארון כדקאי קאי בקדושתו ובהשראת השכינה שבו, ואף שחרב הבית וגלתה שכינה מן הבית, מן הארון לא גלתה ולא נשתנה מאומה מלפני חורבן ואחר חורבן בגוף הארון עצמו ובנסים שהיו בו, ולכן לפי הסדר שבזמן שאין עושין רצונו של מקום היו הכרובים פניהם אל הבית, היו ראויים הפנים להיות פניהם אל הבית גם בעת החורבן ולאחריו, ומה שהיו פניהם איש אל אחיו יש לתרץ במה שיש לתרץ ולא בסילוק השכינה.

ובמהרה נזכה בשיבת הארון למקום מנוחתו עדי עד בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.

ובגוף קושיית הריטב"א והראשונים, נראה לתרץ עוד:

בנוהג שבעולם אפילו אדם מייסר את בנו ומוכיחו, אין אזנו נוחה לשמוע גנותו מן אחרים, ואין זה משום חולשת טבע בני אדם בלבד אלא טעם אמיתי בזה, היינו משום עוצם האהבה המסותרת, או מגודל עוצם טרחתו ויגיעתו ועמלו בבנו רשאי הוא להוכיחו, וזה שלא עמל בו ולא יגע בו פוצה פה ומצפצף מתעבר על ריב לא לו. ואף כאן אלו נכרים שנכנסו להיכל לאו כל כמינייהו לראות כבלע את הקודש בפירוד ח"ו שבין ישראל לאביהן שבשמים. אף שהיתה שעת חורבן וראו כל הזעף, אך באותה נקודה עצמית מכוסה וגנוזה אין עינם הרעה יכולה לשלוט. ובעומק יותר הוא כענין "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", דאילו ח"ו נמצאו פניהם אל הבית נמצא פתחון פה לבעל דין לומר כי המקום והאומות בעצה אחת כנגד ישראל, עכשיו שנמצאו מעורים להודיע ולהוודע כי ישראל בחיק הבורא והנכרים עוקבים ומכחישים כביכול קוב"ה וישראל, כנלענ"ד. ושוב הראוני בכמה ספרים כעין תי' זה האחרון.

gh