וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־ה֗' אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וגו': (משפטים כד, א)

ביאור למה נדחק רש"י בפשט דפרשה זו נאמרה קודם מ"ת ולא פי' כרמב"ן שהדברים כסדרן, וביאור שתי קבלות נעשה ונשמע שהיו במ"ת

פירש"י (ע"פ מכילתא בחדש ג): "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה". יש להבין מנ"ל ומאי דוחקיה, וראה רמב"ן שהאריך לחלוק ופי' הכתובים כסדרן, וכמוהו רבים מהראשונים, ולמה רש"י לא ניחא ליה לפרש כן. ואם יש הכרח לזה שהיה קודם מתן תורה, אמאי לא נכתב במקומו לפני מתן תורהא).

רבנו הברטנורא כתב, וז"ל: "קשה מנא לו. י"ל מדלא כתיב 'ויאמר ה' אל משה' כמנהג הכתוב בשאר מקומות, אלא 'ואל משה אמר', דמשמע אמר כבר קודם אלו הפרשיות דלעיל". ע"כ.

ויש להביא ראיה לדבריו מהכתוב להלן (כד, יד): "וְאֶל־הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ־לָנוּ בָזֶה" גו', ופי' רש"י: "ואל הזקנים אמר, בצאתו מן המחנה", כלומר, לא עכשיו לבתר הא דכתיב בפסוק דלפנ"ז "וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל משֶׁה" גו', דהא הם לבדם יצאו מן המחנה והזקנים אינם עמהם, אלא 'ואל הזקנים אמר' לומר וכבר אמר להם בצאתו מן המחנה. ולכן מפרש רש"י גם הכא 'ואל משה אמר' וכבר אמר לשעבר.

ונראה להוסיף טעם גם בסברא ולא רק מלשון הכתוב. יש לומר דס"ל לרש"י דזה לא יתכן שמעשה זה דלהלן (כד, יא) ד"וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" אירע מיד לאחר מתן תורה, דהא המה ראו ולא זר את האש הגדולה וכבוד השכינה יורדת על ההר, ונפשם יודעת מאד איך יצאה נפשם בדברו ואיך התחננו אל משה שיהיה הוא המליץ בינם לבין שכינה, ואיך יבואו כעת להתקרב ולראות באופן שעתידים ליענש על כך במיתה בידי שמים, זה לא יתכן. אבל לפני מתן התורה, כשהיו מלאי אהבה ותשוקה להתקרב אל השכינה אז באה לידיהם משגה זה של רצוא לפנים מן הגדר הראוי להם.

ומה שנכתב לאחר מתן תורה, י"ל דהנה מה שאמרו 'נעשה ונשמע' לפני מתן תורה, דמיא כחותם על השטר לקנות קרקע בלי שהמוכר פירש לו את סך הדמים, רק שאמר הריני חותם על השטר וכל מה שתרצה בדמיה כתוב בו. ולכן י"ל שהנעשה ונשמע שלפני מתן תורה הוא ענין קבלת המלכות וההתחייבות לשמוע מצות המלך בכל אשר יאמר, ובקבלה זו כל אחד ואחד "אנא עבדא דקוב"ה", דכוותה בבשר ודם אם כתב אדם בשטר ובקנין "אנא עבדא דפלוני", אין נפק"מ כמה מעות כתב, מ"מ שעבד עצמו. ומ"מ צ"ל עוד אמירה של נעשה ונשמע כהתחייבות לקיים כל התורה ולא רק על שעבוד גופו ונפשו, וזה בעינן שיהיה אחר עשרת הדברות ואחרי פרשת משפטים שהיא כעין "ש"ס קטן" שבו הרבה גופי תורה (ואף כי משך ארבעים שנה נוספו להם עוד הרבה מצוות, שנתנו מסיני ונתפרשו אחר כך, כבר יש בפרשת משפטים חזות ודוגמא לתורה כולה), וכשאומרים עליה 'נעשה ונשמע' חשיב אמירה אחר שמיעת עיקר התנאים היינו כל התורה והמצוות.

ולכן נכתבה פרשה זו אחר כל הדינים שבפרשת משפטים לרמז כי הנעשה ונשמע הכתוב בה יש בה שתי קבלות, האחת קבלה שקבלו עליהם מראש והשניה קבלה שקיבלו בדיעבד, כי מראש התנאי הוא שתיהיה גם קבלה בדיעבד אחר שישמעו, והתורה רמזה קבלה שניה זו במה שכתבה פרשה זו אחר מתן תורה. וצריכא תרוויהו, דאילו היתה רק הקבלה בדיעבד, אז דמיא דה'נעשה ונשמע' קאי רק על מה שכבר שמענו אותן נעשה, ונשמע כלומר נציית, לפי שהוטבו בעינינו, אבל במה שיצוה מכאן ואילך אימא לימרו ח"ו דין הניין לי ודין לא הניין לי, להכי הא בלא הא לא סגי. כנלענ"ד.

gh