כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ: (משפטים כג, ה)

דיבור על צעב"ח ועל הצמחונות

איסור צער בעלי חיים לא נמנה כמצוה העומדת בפני עצמה בתרי"ג מצוות. אבל בגמ' בבא מציעא (לב,ב) גבי הא דמצוות פריקה קודמת למצוות טעינה אמרו: "צער בעלי חיים דאורייתא", וכמה דעות ברבותינו בכלל איזו מצוה היא. לשון רש"י במסכת שבת (קכח,ב): "צער בעלי חיים דאורייתא, שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (ב"מ שם)".

ובהגהות חת"ס לשבת שם: "צעב"ח דאורייתא, נראה מדכתיב (תהלים קמה, ט): וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו". ולכאורה תמוה, דהא קרא בדברי קבלה כתיב. אך יש לבאר דבריו ע"פ ספר חרדים (מצוות עשה ד, א) שכתב: "ונראה שזה ענף ממצות (דברים כח, ט) וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו, ופירשו מה הוא רחום אף אתה רחום כו' וכתיב בו ית' ורחמיו על כל מעשיו". א"כ נימא גם בדברי החת"ס דעיקר הלימוד מקרא ד'והלכת בדרכיו' ומן 'ורחמיו על כל מעשיו' ילפינן דלרחם על כל הבריות הוא בכלל דרכיו. ויש בראשונים עוד דעות באשר למקור דין צעב"ח בתורה.

והמשך דברי החת"ס בהגהותיו שם: "מיהו היינו מה שאינו לצורך האדם או לכבודו וממונו, דהרי כתיב (בראשית א, כח) וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, והרי טוענים על הבהמה ורודים במקל", והאריכו הפוסקים בבירור עד היכן מתפשט האיסור ומה נחשב לצרכו או כבודו או ממונו שהותר (עי' 'שבות יעקב' ח"ג סי' א, 'ספר חסידים' אות תרעג, ועוד), ואין שולחני גדול דיו ללבן פרטי הלכות אלו.

אבל באתי לכאן משום מילי דלא הניין לי, שראיתי באחד הספרים, ויש להשיב עליהם, כי ענין 'צער בעלי חיים' משמש היום פתגם תעמולה לכתות דלא מעלי שבאים לקצץ בנטיעות ולהרוס דרכי שלום של ישוב העולם, ויש ליזהר בדיבור, שמא ייעשו למים הרעים שיתקלקלו בהם תועים.

בספר 'ברוך שאמר' (להג"ר ברוך אפשטיין בעל 'תורה תמימה') על פרקי אבות (פרק ה) הביא כמה מקורות בענין זה, ומסיים:

"ולבסוף דרוש להעיר, כי אעפ"י שמדינא צרכי אדם דוחין איסור צער בע"ח. כמבואר, אעפ"י כן, אנשים בעלי מדות ונמוס משתדלים בכל אופן למנוע צער מבע"ח, וכן הוא מן המדה הנכונה, וראי' לזה מהמסופר בב"מ (פה,א) בעגלה אחת שהוליכוה קמי דרבי לשחיטה כו', ואמר לה רבי, זיל לכך נוצרת, ועל זה אמרו ברקיע, הואיל ולא מרחם יבאו עליו יסורים, ומתבאר כי אף שהשחיטה היא צורך האדם, אבל אם הבע"ח כמו מצטער על זה, אסור להוציא זה אל הפועל. ואמנם צריך באור, במה נדחה המאמר 'זיל לכך נוצרת', דהא האמת כן הוא, ואפשר לומר, משום דעגלה היא פרה צעירה, ולבד שנוצרה לשחיטה נוצרה גם לחלבה, אם כן, בעת צערה אפשר לרחמה ולהחיותה משום מטרתה השניה לחלבה" עכ"ל.

תחילה במ"ש 'אנשים בעלי מדות ונמוס משתדלים בכל אופן למנוע צער בע"ח', לא אדע למי מכוין במאמר אנשים בעלי מדות ונמוס, דאם מדבר בהידור וחומרא באיסור צער בעלי חיים, היה לו לומר 'אנשים בעלי נפש ויראי חטא המהדרים במצוות', ואם הכוונה לבעלי נפש היפה שנפשם קצה בצער בעלי חיים ושחיטתן, איך מערבב איסטניסות דגברא שהיא צרת ועקת בעליו ואין בה ענין הלכתי, עם האיסור דצעב"ח.

ומה שמסיים דפרה נוצרה לב' תכליות, האחד בשרה והשני חלבה, ולכן בעֶגלה ראוי להניחה כדי שתבוא לתכליתה השנית דהיינו חלבה. והדברים מתמיהים, דבמה עדיף חלבה מבשרה הואיל וצריך היום לבשר, ויפה ביצת תרנגולת היום מפרת הבשן לאחר שנה. אלא איהו דחיק ומוקים אנפשיה שהדברים יורדים לא לחלבה לצורך האדם אלא לרחמים על העגלה על שלא זכתה עדין להניק מחלבה את פרי בטנה, ואתחזיא לן כמו לומר על קן ציפור יגיעו רחמיך.

והדברים באים לידי מבוכה, דאטו כל עגלה נוליכה אל הרב להורות אם צעירה זו או בכירה, והאם נתפטמה דיה שתהא כשרה לשחיטה, ואלו דברים שלא שמענום, כי התורה התירתם מעת המבול ואילך, כדכתיב (בראשית ט, ג): כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל, ומה לנו להצטדק יותר ממוסרה של תורה.

ואדרבה, עצה עמוקה היא מה שהתירה התורה אכילת בעלי חיים, והוא כי ירדה תורה לסוף יצרם של בני האדם, וצפתה כי היחס לבהמה כאל אנוש, סופו להתגלגל ליחס לאנוש כבהמה. רבים אינם מכירים כי בשורש הכתות שנתרבו בשנים האחרונות למנוע אכילת בעלי חיים, ביסוד השקפתם נטועה כפירה גדולה בה' ובתורה, כי עיקר מגמתם היא לא הרחמנות על בעלי החיים, אלא החדרת ההשקפה כי כל בעלי הנפש שווים, והאדם ח"ו כמוהם, ומה איכפת לן אם על שתים יהלך או על ארבעה ואם בכנפו יכה ויפרח, הכל לכל דינם שווה ומשפט אחד להם, וכמו שלא יצדק שיאכל האריה את האדם, כן לא יצדק שיאכל האדם את השה – עפר לפיהם.

ומתוך שמעלים את הבהמה לדרגת אדם, שמתייחסים לשחיטתה כ'רציחה', משם ואילך קצרה הדרך לטשטוש הגבול בין האדם לבהמה, ומחזירים את העולם לתוהו ובוהו, ועד להשחתה שהיתה לפני דור המבול, שאמרו חז"ל (ב"ר כו, ה): "ר' הונא בשם רבי אמר: דור המבול לא נימוחו מן העולם עד שכתבו גימומסיות (Zשטר נישואין) לזכר ולבהמה". ובאמת נראה די"ל דלכך הותרו הבמהות אחר המבול, דהואיל והשחית כל בשר דרכו על הארץ היה צורך להרחיק את האדם מן הבהמה, ואח"כ מצאתי מביאים דברים כעין זה בשם הגראי"ה קוק זצ"ל ושיטה ערוכה ומשנה שלמה לו בזה.

ולענין מעשה דרבי, אין לנו אלא מה שכתבו הגאונים בתשובה (הרכבי, סי' שעה), וזה קיצור לשונו: "הקב"ה מדקדק עם הגדולים לפי ערכן לפי שהרבים מקישין עצמן אליהן, והרואה אותו עגל טומן ראשו בחיקו של רבי ומסרו לידי שוחטיו לאלתר, דומה כעין אכזריות, ואף הוא מתאמץ נגד אדם או בהמה שלא הזיקוהו, והיה לו להשהות באותה שעה, אע"פ שהותר אדם בשחיטתו", עכ"ל – ותו לא מידי ותו לא צריכי.

Q

אחרי שובי נחמתי, כי מצאתי בדברי המהרש"א בח"א לב"מ שם, בההיא עגלה שבאה בכנפו של רבי, שכתב דברים הנוטים לדברי הגר"ב אפשטיין הנ"ל, וז"ל רבנו המהרש"א: "...מבואר שאמר לעגלה דהוו קא ממטי ליה לשחיטה לכך נוצרת, דזה ממדת אכזריות, שהעגל הוא מובחר שבמינין ועגל בן יומו קרי שור ורוב עגלים לאו להכי קיימי אלא רובן לרדיא קיימי, כדאמרינן בר"פ הפרה ולא אמרו (ברכות יז,א) אלא סוף בהמה לשחיטה, דהיינו בסופה אבל בתחלתה לרדיא קיימי, וע"כ אמרי ליתו עליה יסורין דגם סוף אדם למות בזמניה ולא בתחילתו אלא דיסורין ממרקין".

ואמנם מדברי המהרש"א נראה דמידת האכזריות כאן קוטבה במה שמזלזל בתכלית בריאת המין של השור שהוא מובחר שבמינין, ויש להבחין בין זה ובין משמעות דברי בעל 'התורה תמימה' דמשום נימוס ומידות יש להמנע, ומ"מ סוף סוף נמצא סמך לדבריו, דאם יש לנברא תכלית נוספת מלבד אכילת בשרו יש להכליל הדבר בשיקול הדעת. וא"כ מה שהקשינו דאטו כל בהמה נוליכה אצל הרב שיעריך אם נתבגרה דיה לשחיטה, יש לתרץ דהמה דברים שבלב וניתן הדבר לשיעורין דאם מרגיש מידת אכזריות במעשיו יש לו להמנע, וביותר אדם גדול שעיני הרבים נשואות עליו ולומדים מדרכיו יש לו להחמיר.

אך סוף דבר מצווים אנו על משמרת ההבחנה והחיתוך בסכין חדה ונוקבת בין מצות צער בעלי חיים, שמוצאה בהכרה בייחוד מין האדם משאר הברואים, באשר נברא בצלם אלהים להכיר את בוראו, בעוד שאר בעלי החיים נבראו לתשמישו לסייעו בתכליתו, ומה גם אדם מישראל אשר שורש נפשו בחלק אלוה ממעל, ומכוח רום מעלת נפשו נצטוה במצוה זו לרחם על כל הבריות הנחותים ממנו, באשר גם בהם יש נפש חיונית שהיא הארה כל שהיא מלמעלה, וכל זה בהיותו מופרש ומובדל מכל הבריות. בין כל האמור נמתח גבול עז ונבדיל הבדלה תקיפה מפני מוסר אווילים של טפושי הלב טמאי הנפש התובעים להמנע מצער בעלי החיים מתוך טשטוש וביטול המחיצה וההבדלה בין האדם לבהמה. החונן לאדם דעת יתן בלבנו להבחין בין קדש לחול, בין ישראל לעמים, ובין אדם לשאר כל הבריאה.

gh