וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם: לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב גו' (יתרו כ, יח־יט)

טעם לפרשת 'לא תעשון אתי גו'' מיד לאחר מתן תורה שכבר הוזהרו בו מפי הדיבור ב'לא יהיה לך' ו'לא תשתחוה להם'

יש לתמוה, הרי זו פרשה ראשונה שנאמרה מיד אחר מתן תורה, ובעשרת הדברות התורה האריכה באיסור עבודה זרה, וגם נאמר שם כבר (שמות כ, ד): "לֹא־תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם" גו', ולמה שוב חוזר לומר 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי', ופי' רש"י דמות שמשי המשמשים לפני במרום וכו', ואע"פ שאיסור עבודה זרה חוזר ונשנה הרבה פעמים בתורה לחומר האיסור שכל התורה תלויה בו, ומכל מקום הציווי מפי ה' על ידי משה מיד אחר הדיבור מפי הגבורה הוא דבר הצריך ביאור.

ועוד דרש"י פי' כאמור: "לא תעשון אתי, דמות שמשי", וממשיך רש"י: "אלהי כסף, בא להזהיר על הכרובים שאם הם של כסף הרי הם כאלוהות. ואלהי זהב, שאם מוסיפים על הכרובים הרי הם כאלהי זהב. לא תעשו לכם, שלא יעשו כרובים בבתי כנסיות". ומשמע רש"י שריבויים אלו הם בפשוטו של מקרא, ויש להטעים איך דיוקים אלו מונחים בפשט.

והנראה דאיסור ע"ז שבעשרת הדיברות הוא איסור של עבודה זרה שמקבל אותה באלוהות לגמרי והעובד הוא כשונא את הקב"ה, אבל הציווי כאן הוא על הרחקה של תמונה וצלם הבאים מתוך אהבה ודרישת קרבה כביכול. והענין הוא דהנה בשעת מתן תורה היו ישראל בהתעוררות תשובה עצומה, כדאיתא במכילתא דרשב"י (שמות יט, יז): "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגגית גו' באותה שעה געו כולם ושפכו לבם כמים בתשובה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". והענין כי סיבת חטא כל אדם הוא מתעתועי השטן ודמיונות היצר, ובעת גילוי שכינה שהוא גילוי האמת הגמורה בטלים כל התהיות, ונתעוררה נפשם בתשובה גדולה ורצון אין קץ להתקרב לו ית'. אך גם במידת רצוא יותר מדי יש סכנה, והיה צפוי שיבואו ישראל ויאמרו רצונו לראות את מלכנו ולעבדו בלב שלם ואין לנו דבר להתפיס אהבתנו בו. משל לאדם שיש לו אוהב שהוא אוהבו אהבה יתירה עד לחדא, ואותו אהוב נמצא מעבר לימים ונהרות, מה עשה, צייר תמונתו ושם בארנקו, שבכל פעם שתתעורר אהבתו יוציא תמונתו ויפיג געגועיו. אשר על כך בא ציווי זה הנוסף של 'אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם', וראיתם שאין זולתי ושאין לי צלם ודמות ח"ו, אשר לכן כל צלם ודמות שתעשו ח"ו אתם ממעטים את הדמות. ואם תאמרו אם כן במה נעבדנו ובמה נתפיס אהבתינו אליו, על כן מוסיף הכתוב ואומר (כ, כא): "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה־לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת־עֹלֹתֶיךָ" גו'.

ועל פי דרך זו יומתקו דברי רש"י הנ"ל, דכל הריבויים שהביא לאסור הם כדברים הנעשים לא ככפירה ח"ו בו ית' אלא מאהבה מדומה, דהשמשים ראויים כביכול לכבדם כדכתב הרמב"ם בהל' עבודת זרה בטעות דור אנוש, וכן כרובי כסף יל"פ כרובי כוסף וריבוי כרובים וכרובים בבתי כנסיות הכל כבא מאהבה, לכך הוצרכה הזהרה נוספת לשקצם ולתעבם. כלנע"ד.

gh