לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ: (יתרו כ, יד)

דברי ראב"ע על הלאו דחימוד והשגת 'ספר הברית' עליו, ותשובה לדבריו

ידועים דברי ראב"ע ונביא מקצת דבריו (כאן): "לא תחמוד. אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו כו' כי ידע כי זה לא יתכן. [...] ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי [...], כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו".

ובחיבור 'ספר הברית' (ח"ב פרק יד, והביא תורף דבריו 'הכתב והקבלה' כאן) השיג, וקצת משם: "ואני איש חלק (Zתם) לא נהנתי אפילו כאצבע קטנה מזה המשל, כי כל זה איננו שוה ומספיק לתרץ הקושיא שהיתה, שהאדם באמת בבחירתו אינו רוצה להתאוות כלי כסף וחפץ יקר ונעים או אשה יפת תואר כו', בעבור שיודע שה' אסרה לו, אך עם כל זה הלב חומד מעצמו בטבעו שלא ברצונו ונגד בחירתו השכליית, אם כן אף בשעה שיזכור האדם זה המשל, הלב בטבעו לא ימנע מכל אשר יתאוה מן הדברים על כל תחמדיה, ועל חמדת נשים יפות לא ישא פני כל כפרי (Zע"פ, משלי ל, לה: לֹא־יִשָּׂא פְּנֵי כָל־כֹּפֶר, כלו' חמדת הנשים גוברת על הבנת הדעת)", ע"כ. ועוד הוסיף בהתקפתו ומה יתרון ליותרת הלשון.

ואחר דחיית דברי ראב"ע כתב סברת עצמו, ונקצר לשונו מאד: "אמנם לדעת עבדך, אני עני, אחר שה' צוה אותנו על האהבה באמרו 'ואהבת את ה"א בכל לבבך' מהו 'בכל', שלא יהיה בלב אלא אהבת ה' לבד, וכשלבו מלא על כל גדותיו באהבת ה' אז א"א שיחמוד שום דבר מכל מחמדי עולם, כי החמוד הוא בלב, ואם כבר לבו מלא תמיד באהבת ה' איה המקום אשר יתאוה ויחמוד בו דבר זולתו. ואי אפשר לאדם לעבור על 'לא תחמוד' אם לא שאינו מקיים מ"ע של ואהבת את ה"א בכל לבבך, אף שאוהבו, אלא שאוהב ג"כ חמדת העולם ותענוגיו, אזי הלב מעצמו מתאוה מחמדי עולם, אף אם בבחירתו אינו רוצה, בדעתו שהיא עבירה, הלב בטבעו יחמוד שלא ברצונו ונגד בחירתו, אבל מי שמקיים 'בכל לבבך', אחר שלבו טרוד ומלא תמיד באהבת ה', הלב בטבעו נפרד מכל תאוות העולם הזה ותגעל נפשו בהם".

מוצא הדברים למעיין, שבעל 'ספר הברית' הבין שאלת רבנו הראב"ע על מצות לא תחמד היא, איך יוכל אדם לכפות על לבו שלא לחמוד, הא הלב מעצמו חומד אף כשיודע ומבין בשכלו שהדבר אסור, א"כ מה הועילה העצה שנתן ראב"ע. ועל כן בא בתחבולה אחרת, והוא שימלא כל לבו באהבת ה' ולא ישייר שום מקום לאהבה אחרת וממילא נמצא כופה ליבו שלא לחמוד.

ואין הדברים מיושבים בדעתי, דנמצא ד'לא תחמד' הוא כמין לאו הבא מכלל עשה, דהמצוה היא לאהוב את ה' בלי שיור לאהבה אחרת בליבו, ולא בא הכתוב אלא להוסיף לשון לאו על העשה של אהבת ה', או שהוא כעין הכשר מצוה למצוה אחרת. ועוד ועיקר, דלדבריו א"כ המצוה חלה זמן רב לפני שהופיע נסיון החימוד לפניו, כי לאו מילתא זוטרתי היא למלא ליבו באהבת ה' עד בלי שיור ולא בשעתא חדא יגיע לזה, וכלשון עצמו (בהמשך שם): "ומעתה אל תירא איש חמודות רק חזק והרגל עצמך לזכור תמיד שם ה' המאיר על ראשו כו' ואז לא תחמוד ולא תתאוה...". מעתה מה יעשה אדם שלא הגיע לכך, ואפשר שכבר התחיל להתחזק ולהרגיל עצמו בזה אבל עדיין לא מחק כל שארית מאהבת חמודי העולם מליבו, נמצא באמת לגבי דידיה אין עצה ואין תבונה כנגד היצר, והריהו כאנוס שהרי "אז הלב מעצמו מתאוה אל כל מחמדי העולם הזה אשר לנגד עיניו וכו'", והדברים תמוהים.

אך האמת יורה דרכו, דרבנו הראב"ע אינו מחפש עצה ותחבולה איך להמית את היצר שלא לחמוד, אלא בא לתת תשובה לטענת הטוען ולטענת היצר שהאדם אנוס לחמוד, כי "איך לא יחמוד דבר יפה לנגד עיניו". ומה אם באותה שעה אין ליבו נשפך כמים מאהבתו לבוראו, היתכן לומר שהמצוה של 'לא תחמוד' בשעה זו וברגע זה הוא שימלא ליבו באהבה ויראה להקב"ה כדי שלא ימצא בו מקום לחמדת האיסור, והרי הלב באותה שעה ריקן, וכשהוא פותחו קרוב הדבר שיתמלא ח"ו במה שהוא כבר התחיל להיות צמא אליו לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת־הַצְּמֵאָה ר"ל. אלא אם התורה ציוותו 'לא תחמוד' ודאי שהבורא נתן בידו כלים לחסום את ליבו ולהשיב מלחמה שערה נגד היצר, ואת זאת מסביר רבנו האבן עזרא באר היטב, כי המצוה כאן אינה פתיחת הלב אלא נעילתו במנעול ברזל, כי בידו של אדם למשול ברוחו על ידי שיקבע בליבו כי הדבר האסור כל כך הוא רחוק ממציאותו ואז אין ליבו שוגה בחלום הזה כמו שאין הכפרי חומד את בת המלך. ואמנם ודאי כי הכפרי בבחירתו החופשית יכול לשקוע בדמיונותיו ברצונו, ולא בא רבנו האבן עזרא לשלול את האפשרות שהאדם יבחר בהיפך הטוב ח"ו, אלא להסיר את הקושיא שהאדם לכאורה אנוס בדבר, ואינו שליט על ליבו אם לחמוד או לאו, ועל כך משיב בהארה נפלאה כי בידו הדבר, ועל כך ציוותו התורה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.

gh