יתרו
וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר: (יתרו כ, א)
ביאור סברת הרמב"ם בענין עמידה בשעת קריאת עשרת הדברות
פלוגתא עתיקה מצינו בין הפוסקים בדבר המנהג הפשוט ברוב קהילות ישראל שהציבור עומדים על רגליהם בעת קריאת עשרת הדברות. הדיון משתלשל מימי הראשונים ועד חכמי דורנו. ויארכו הדברים להביא כל הטענות והתשובות, וכבר הפכו בו כמשפט בכמה ספרים ומאמרים (ר' 'מועדי קדשך' למו"ה הגר"א שלזינגר שליט"א, סי' סא, ובכ"מ), ונביא רק מעט מעיקר הדבר, כדי לבוא למה דבעינן למימר קמן.
יסוד טענת השוללים את המנהג, כי במה שעומדים לכבוד עשרת הדברות יש מראית עין שמחשיבים אלו המצוות לעדיפות, ויש בזה פתח למינים המכחישים להסית לומר שהם המה בלבד אשר קבלו אבותינו מסיני, והשאר כביכול אינם מפי הגבורה. הטענה מיוסדת על המובא במשנה (תמיד ה, א) שבביהמ"ק נהגו לומר את עשרת הדברות עם קריאת שמע בכל יום, ובגמרא בברכות (יב,א) אמרו: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. ופי' רש"י: "בקשו, לקבוע עשרת הדברות בקריאת שמע. מפני תרעומת המינין, שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני. המינין, עכו"ם (משיבושי הצנזור, ובכת"י תלמידי אותו האיש)". וסברת השוללים היא כי גם עמידה לעשרת הדברות יש לחוש לה להרעמת המינים והסתה לעמי הארץ.
מראשוני המדברים בה מצינו לאגרת מאת הרמב"ם, שמקורה בל' ערבי ונתרגמה ללשה"ק. השואל באגרת מספר על ויכוח בין רבני הקהילה אודות המנהג, שאחד מהם ציוה לקיימו והשני ציוה למונעו. והביא המונע ראיה ממה שחכמים בטלו קריאת עשרת הדברות בקריאת שמע מפני תרעומת המינים (ברכות יב,א), ושואל הדין עם מי. והשיב הרמב"ם (פריימן סי' מו):
"תשובה. זה שזכר החכם הראשון (Zהמונע) מהישיבה בעת הקריאה הוא הראוי וראיותיו כולם אמתיים כפי דת אנשי הראות (Zכפי ציווי בעלי הראיה היורדים לסוף דעת תורה) ואין להוסיף עליו, וכך ראוי לעשות בכל מקום אשר מנהגם לעמוד ראוי למונעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד האמונה שיבואו לחשוב בתורה שיש לה יתרון קצתה על קצתה, וזה קשה עד מאד וראוי לסתום כל הפתחים המביאים לזאת האמונה הרעה. [...]. ואלו הקראיין אינם אשר יקראו אותם החכמים 'מינים', אבל יקראו אותם צדוקים וביתוסין הם הסמר"ה, והמינים הם אשר נתחלפו להם עיקרי תורתינו הקדושה ומכללם האומר אין תורה מן השמים. [...] והיה מהמינים מי שמאמין שאין מן השמים זולתי עשרת הדברות ושאר התורה משה מפי עצמו אמרה, ולכן בטלו קריאתם בכל יום. ואין ראוי בשום פנים להשים בתורה יתרון קצתה על קצתה". ע"כ מדברי הרמב"ם.
וכמה תירוצים וביאורים נאמרו ליישב המנהג ולחלק בינו לבין אמירת הדברות בקריאת שמע. ר' שמואל אבוהב בספרו 'דבר שמואל' (סי' רעו) כותב דחשש תרעומת המינים לא שייכא אלא היכא דליכא טעמא ברירא לעשות שינוי, אבל כאן בקריאת עשרת הדברות אין מקום למינים לרדות כיון שהכוונה היא מפורסמת וגלויה לכל, לתת אל לבנו בעת ובעונה ההיא דרך קימה שיש בה הידור, כאילו הקבלנו פני שכינה במעמד הנורא והגדול, עיי"ש שהאריך.
החיד"א בספרו 'כסא רחמים' על מס' סופרים (פרק יב) כותב לתרץ: "הואיל וקורין אותם בכלל הפרשה שקורין בכל שבת, אין לחוש לתרעומת המינים, שהרי ידוע לכל שיש לעשות זכר למעמד הר סיני, ועשרת הדברות נכתבו בלוחות והם יסודי התורה. ועפ"ז יש להסמיכו גם לענין עמידה במיוחד לקריאתו". הכוונה במ"ש בסיום דבריו, דהא גם הקב"ה שינה עשרת הדברות משאר התורה לכתבן בלוחות, אם כן גם אנו נסמוך על כך לשנות משאר התורה בעמידה בעת קריאתן. אך בעניותן לא נהירא, דלכאורה אדרבה, זה גופא מטענת המסיתים, שאומרים לעמי הארץ ראו שאלו נחקקו בלוחות והשאר לא.
הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל, בתשובה לבנו הג"ר דוד זצ"ל (או"ח ד, סי' כב, עיי"ש כי קיצרתי כאן לבוא אל מיצוי הדברים ויה"ר שלא שבשתי), מבאר דקריאת עשרת הדברות בכל יום היה בה טעם גדול, כפי שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה "לפי שהם עיקר הדת וראשיתו", ולכן לא חששו לאומרם במקדש לפי ששם ישבו הסנהדרין והחכמים שיבטלו דברי המינים תיכף, אבל בגבולין שיש מקומות שאין שם תלמידי חכמים, ואחר שראו שבאו לידי קלקול בטלו אמירתם, וגם שם סברו להחזיר אמירתם כשנתמעטה השפעת המסיתים, אלא שכיון שכבר גזרו חששו שמא יחזרו לקלקולם. אך אין די בזה כדי לגזור גם על העמידה בעת קריאת התורה, כי נהגו ישראל לעמוד בעת קריאה זו, "מפני שזה זכו כל ישראל בעצמן לשמוע דבר הקב"ה בעצמו, שזה דבר היותר גודל לחשיבות ישראל, דבשביל זה הוצרכו לכל הכנות דטהרה, שהוא דבר המובן לכל אדם [...]. ועל כן אין לדמות מילתא למילתא בסברות, אלא אין לך בו אלא מה שנאסר כבר ולא למילף מזה דבר חדש".
ובנטילת רשות נראה להוסיף ולחלק באופן אחר קצת מכל המבואר למעלה, והוא דעיקר החשש שחששו חז"ל לתרעומת המינים הוא אך לאומרו אצל קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים. והענין הוא כי המינים הם תלמידי אותו האיש כדפירש"י (והצנזור מחקו בדפוסים דידן), והם לא היו אומרים כי משה בדאי היה, אלא אומרים ועפר לפיהם, כי אף שמשה מפי הגבורה אמרם לא ניתנו אלא לפי שעה ורשאי ח"ו נביא לחדש דבר ולבטלם (ומש"כ רש"י שאומרים אין שאר התורה אמת, ר"ל אינה אמת עומדת לעולם אלא עשויה ליבטל). והנה לפי האמת ודאי כי עשרת הדברות יש להם חשיבות לעצמם שנאמרו מפי הגבורה במעמד הר סיני והם מצוות חמורות וכלליות וכל שאר המצוות כלולות בהם, ואף לפי מה שאנו חוששים לתרעומת המינים לא באנו לגרע מהיותן מיוחדות וחמורות, אלא שאנו חוששים לאומרם אצל קבלת עול מלכות שמים, משום דאז יש פתחון פה למינים להסית את עמי הארץ שבישראל לומר, לא קיבלתם מאבותיכם לומר אלו עם קבלת עול מלכות שמים אלא מפני שהן עומדות לעולם כמו שעיקר ההודאה במלך עולם עומדת לעולם (שבעת ק"ש אתם מודים ומקבלים מלכותו), אבל כל שאר המצוות עשויות ליבטל ח"ו ע"י יילוד אשה שמתנבא כביכול בשם ה', ויתעו ביצרם הרע ובדמיונם הכוזב לדמות דבר זה לענין בא חבקוק והעמידן על אחת (מכות כד,א), במגמה לטשטש ההבחנה בין הוראת שעה שהיא ביטולה לצורך קיומה ובין ביטול תמידי שהוא בא לקעקע התורה מכל וכל (ראה רמב"ם ממרים ב, ד). אבל כל שלא אצל קריאת שמע לא איכפת לן לעשות שינוי והכר לעשרת הדברות, וכמו שאין אנו מסתירים חילוקים אחרים שיש במצוות כגון עשין, לאוין, כריתות ומיתות בי"ד.
ולפי"ז נראה דהרמב"ם באמת לא חייש לגבי שאר עמידות כגון בשירת הים ופסוקי חזק וכיוצא (ואולי עדיין לא הונהג בימיו, ואין נפ"מ), ואך רק אצל עשרת הדברות משום דאית בהו אנכי ולא יהיה לך דהוו נמי ענין קבלת עול מלכות שמים, ודימה הרמב"ם מילתא למילתא קריאת שמע למעמד קבלת התורה בדוקא, אבל בשאר קריאות ושאר מצוות שאינם כהכרזה וקבלה של יסודי הדת לא יחוש לעשות הכר ושינוי אם רוצה מטעם כלשהו.
ואם כנים הדברים, באמת סברא זו של הרמב"ם, לדמות מילתא למילתא – ק"ש וקריאת עשרת הדברות הואיל ובשניהם יש מענין קבלת מלכות שמים – היא דבר המתיישב, וצריך טעם לחלק ביניהם וליישב מנהג דידן לעמוד בעת הקריאה.
והנלע"ד, דהנה במעמד קבלת התורה בהר סיני אנו רואים בו ב' תנועות. תנועה של 'מתן תורה' שהקב"ה מצוה ומזהיר את ישראל על התורה, ותנועה שניה של 'קבלת התורה' שישראל מקבלים אותה לעשותה. והנה באמירת עשרת הדברות עם קריאת שמע עיקרה התנועה של 'קבלת התורה', כי מקבלים עשרת הדברות שהם יסודי התורה עם קבלת עול מלכות שמים שהיא יסוד האמונהא), ואז באמת יש לחוש להסתת המינים שיאמרו לא קבלתם עליכם אלא אלו. אבל בקריאתן בסדר קריאת התורה עיקר התנועה בה היא של 'מתן תורה', כי מספר הכתוב סדר נתינתן וצווין עם המצוות שלפני הדברות ושלאחריהן, ואפילו אזן עם הארץ דוחה דברי מסית הבא לעקור הדברות מחיבורם הטהור, לומר שלא נצטוו אלא אלו. לכן אין חוששים לכך.
ויש להעיר עוד דהרמב"ם סידר הי"ג עיקרים שאומרים בהרבה קהילות ישראל בכל יום, ואמאי לא חייש לתרעומות שיאמרו אם אלו עיקרים נמצאו השאר טפלים. וצריך לומר כעין דלעיל, דלא חיישינן להבחין בין עיקרי התורה לסעיפיה, ורק עשרת הדברות אנו חוששים לפי שכבר תלו המינים בוקי סריקי בנתינתם מפי הגבורה לעצמן.
gh