יתרו
למ"ד לאחר מ"ת בא יתרו תימה שלא עמדו בני משה במתן תורה, ביאור לדבר, ולמ"ד לפני מ"ת באו איך הוחל עליהם הדיבר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים'
רבותינו (זבחים קטז,א; ירושלמי מגילה א, יא, ובכ"מ) נחלקו אם יתרו בא לפני מתן תורה או לאחריה. ורבים מקשים, למ"ד שבא לאחר מכן נמצא שבניו לא היו במתן תורה, וזה לשון תוס' רבינו אלחנן (מכות כד,א): "ויש תימה על כי בני משה רבינו לא היו בשעת מתן תורה למ"ד לאחר מתן תורה בא יתרו".
ונקדים תחילה, דלכאורה היה להכניס בתמיהה גם את צפורה, דלמה לא שלח משה לפני מתן תורה אליה שתבוא ותעמוד גם היא במתן תורה, ובמה נתגרעה משאר הגרים הערב רב שהיו במתן תורה, לדעת רשב"ם שפי' (דברים לג, ג. ודלא כרמב"ן שמות יט, א־ב): "אַף חֹבֵב עַמִּים" – גם אומות העולם, כגון ערב רב. ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל, גם אותם חיבב הקב"ה וקבלם ושכן עליהם, כדכתיב במזמור יקום אלהים ויפוצו אויביו (תהלים סח): רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ד' בם סיני בקדש". והרי היא חברתו ואשת בריתו ואם בניו והצילתו בעת הקטרוג על שהתרשל במילה וקראתו חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי (כרשב"ם שמות ד, כה), ואיך לא ביקש שתזכה גם היא לקבלת התורה בהר סיני.
והנראה לי, דבכוונת מכוין לא רצה שתבא, כי כבר הכיר שעתיד להיות עומד בין ה' ובין ישראל, וצריך להיות פנוי לקבל דבר השכינה בכל עת ואם כן צריך לפרוש מביתו, ומה לו לצער אשתו שתבוא אל המדבר ותהא שם כאלמנות חיות. ואף כי יש סברא שבחפץ נפשה תבוא בהכירה גודל הזכות שהיא שותפה למעשה בעלה, וגם יכבדוה כאשת הנביא ורבן של ישראל, חשש משה שמא יוודע הדבר שפירש ממנה וייעשו ח"ו שיחה בפי הבריות דקטיל תליתאי. ולכן לא שלח מדעתו שתבוא, ועדיפא ליה שתתגייר במקומה וידרוש בשלומה כל ימיו בכתבים ודורונות ע"י שלוחים. אבל כשבאה מדעת עצמה הא סברה וקיבלה (די"ל אף היא הרגישה בדבר, שהרי במדרגה גבוהה היתה וזכתה לומר שירה "אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת" שמות ד, כו, וכל אז שירה הוא, ר' תו"ש שמות ד, אות קנז). וכשבאה על דעת עצמה ודאי לא יהא כופר בטובתה וקבלה בפנים יפות כיאות. ולכן עיקר התמיהה על ביאת הבנים ולא על צפורה.
ובמהרי"ל דיסקין עה"ת (פר' יתרו, ד"ה ויקח יתרו גו' אחר שלוחיה) אלימא ליה האי קושיא, ומכוחה כתב דצ"ל דבעת מ"ת שלח לקרוא לבניו (וגם לצפורה) כדי שיהיו אצל מתן תורה, אלא שלאחר מ"ת שלחם, ואח"כ שוב החזירם, עיי"ש שהכריח כן לשיטתו.
ובספר 'בד קדש' (להגרב"ד פוברסקי שליט"א, מועדים, פסח, עמ' לא, ובכ"מ) תמה כן. וביאר ע"פ מה שכתב בכמה דוכתי, דמי שלא היה בשעבוד מצרים אינו יכול להיות בקבלת התורה ובחלוקת הארץ, דשיעבוד מצרים היה תנאי הכרחי ומעכב לקבלת התורה, ולכן באו בני משה עם יתרו לאחר מתן תורה (לשיטה אחת), דהא לא היו בשעבוד מצרים ולא יכלו לזכות להיות בקבלת התורה, ואמנם זכו בתורה ככל הגרים שהתגיירו לאחר מתן תורה, אבל לא לעמוד במתן תורה. ומבאר שם יסוד הדבר, כי ג' דברים אינם נקנים אלא ע"י יסורים ובהם תורה וארץ ישראל (ברכות ה,א), והיסורים הם המה שעבוד מצרים, ומי שלא היה שם לא היה במתן תורה ולא בחלוקת הארץ.
ומה שכרך ה'בד קודש' קבלת התורה וחלוקת הארץ בחדא מחתא, דבשניהם בני משה והערב רב לא זכו לחלק לפי שלא היו בשעבוד מצרים. יש לתמוה דעשה כמין כלל וחוק דבר דלכמה ראשונים לא סבירא להו, דכבר הזכרנו דעת רשב"ם שהערב רב היו בקבלת התורה, וכך הם דברי רש"י בסנהדרין בד"ה בת יתרו (פב,ב) וז"ל: "משה קודם מתן תורה נשא, וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם, וגרים רבים של ערב רב". וא"כ יש לשאול התינח דעת המ"ד בחז"ל דלפני מתן תורה באו, יפרש דבאו אבל היו מחוץ למחנה (כמו הערב רב לדעת רמב"ן הוזכרה לעיל), אבל רש"י ורשב"ם הא בהדיא ס"ל דהערב רב עמדו רגליהם על הר סיני.
ולענין חלוקת הארץ, לענ"ד נראה דמצינו לחלק בין גרשם ואליעזר בני משה לערב רב. והסברא לכך היא, דאמנם חלוקת הארץ היתה רק לאלו שהיו בשעבוד מצרים, כמבואר בכמה ספרים, אך זה שולל את הערב רב ולא את בני משה כמו שיבואר. דהנה הבטחת ארץ ישראל הראשונה לאברהם אבינו היתה (בראשית יב, ז): "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת", סתמא כתיב וכלל כל אשר זרעו יכונה (ויצא ישמעאל שהכתוב הוציאו בהדיא מכלל זרע אברהם). וכאשר חזר בברית בין הבתרים והודיעו (שם טו, יג): "כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם גו' וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה", ותלה מתנת ארץ ישראל עם השעבוד, לא ביטל מכל וכל זכות שאר זרע אברהם אלא שנתן לאותן שהיו בשעבוד זכות הפקעה לזכות שאר הזרע, כענין זכה נוטל חלקו וחלק חברו, כי אילו לא הרשיעו האחרים היה להם חלק מוכן בארץ ישראל, והואיל ולא זכו ניתן חלקם לאותן שהיו בשעבוד, כי כך היא המידה שמי שהצטער בשבילה זוכה בחלוקתה. ומעתה, אם יש מי שהתייסר בשביל ארץ ישראל או בשביל ישראל במצרים, רשאים ישראל לחלוק לו עמם חלק בארץ ישראל, ובלבד שיהיה מזרע אברהם מצד אביו שנכנס בהבטחה הראשונה.
ולפי"ז מובן דליתרו ולערב רב שלא נתייחסו לאברהם לא היו יכולים לחלוק בארץ ישראל חלק קבוע כלל, אבל גרשם ואליעזר, י"ל כיון דמשה אביהם ברח ממצרים בשביל שמסר נפשו על ישראל בשעבודם, וקרא שם שני בניו על שם המאורע, והם עצמם לא בטובתם ישבו במדין כי היו רוצים להיות עם אחיהם במצרים, הם היו יכולים לקבל חלקם עם שאר אחיהם בני לוי, שה' הוא נחלתם, כי ישראל אחולי מחלי להו חלקם על שהצטערו בצערם (וע"ע מש"כ כעין זה בריש פר' שלח בדעה הנזכרת בראשונים שמשה שלח גם את יתרו עם המרגלים).
ונשוב לשאלת התוס' רבינו אלחנן, לדעה שבא יתרו אחר מתן תורה, למה לא קדם משה והביא את בניו לפני מתן תורה שיהיו בקבלת התורה.
והנראה לענ"ד בהורמנא דרבנן, דמטעם אחר היה זה מן הנמנע לדעה זו שיהיו בני משה באים לפני מתן תורה. והוא, דהא תחילת הדברות היא (שמות כ, ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", ולכל אחד ואחד מישראל היה הדיבור בלשון יחיד, כעין פה אל פה, וכך כל עשרת הדברות, ובמדרש 'עשרת הדברות' (דיבור ראשון) איתא: "והיו רואים בכבודו את הקול שהיה הולך ומתעגל אל אזניהם, והיה הדבור אומר תקבל עליך כו' והיו עונין הן הון, וחוזר מן האוזן ונושקו על פיו וכו'", אם כן לא יוכל לתכון שבעת מעמד מתן תורה יעמדו שם מי שלא יצא ממצרים ומי שלא יצא מבית עבדים והקב"ה יאמר לו כביכול דבר שלא היה, והוא כענין (תהלים קא, ז) "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא־יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (עי' חגיגה יד,ב, ארבעה נכנסו לפרדס כו' ובר"ח שם על הדף וכן בערוך ערך אבן).
אך מעתה יש להבין לאידך גיסא למ"ד לפני מתן תורה באו האיך יכלו לשמוע הדיבר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' כו'. וי"ל בב' אופנים.
א. הוא כביכול כענין אזלת לקרתא אזל בנימוסיה, וירדה שכינה למטה מעשרה טפחים, וכאן בעולם הזה דברה תורה בלשון בני אדם, ובלשון בני אדם התורה על הרוב תדבר, וכל אחד אף שלא היה במצרים מבין שהדיבור מחייבו ומופנה אליו, דחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וכי היכי דכל הדברות בלשון זכר ואף שגם הנשים שמעו והתחייבו בכל הדברות, ואין ריעותא בכך שהדיבור ששמעו הנשים היה בלשון זכר, הכי נמי גם מי שלא היה מצרים דאורחא לדבר על הרוב ובאמת בנפשו גם הוא כאילו יצא.
ב. לאלו שלא היו במצרים יתפרש 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', מטומאת מצרים, ארץ ל' רצון ותאוה, מצרים, ערות הארץ, מבית עבדים, שהיתה מצרים מושלת בכיפה וכופה דתיה וטומאתה על כל העולם, אם כן כל מי שיצא מאותה טומאה ובא לחסות בצל השכינה שייך בו 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' גו'.
gh