וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַה֑' הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה: (בשלח טז, כה)

סעודה שלישית או מנחה בציבור כשהזמן דחוק מלקיים שניהם

מקרא דידן למדו רבותינו (שבת קיז,ב) למצות ג' סעודות בשבת: "ת"ר, כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש, רבי חידקא אומר ארבע. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, 'ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה', רבי חידקא סבר הני תלתא 'היום' לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא".

בספר 'יום שבתון' (למו"ה הג"ר אליהו שלזינגר שליט"א, סי' נב) נשאל בענין מה יעשה אדם כשהשעה דחוקה במנחת שבת, ואם יתפלל בציבור אז יפסיד סעודה שלישית, ואם יאכל הסעודה יפסיד המנין ויתפלל ביחידות, מה עדיף. והשיב דמנחה בציבור חשובה יותר, שהרי סעודה שלישית אינה חשובה כמו ב' הסעודות הראשונות, אם מפני שיוצא במיני תרגימא, וגם שאם שכח 'רצה' יוצא, אבל תפילת מנחה בציבור דינה כדין כל תפילות שצריכים להיות בציבור.

וחזר השואל להשיב דלכאורה איכא למימר איפכא, שלענין תפילה בציבור הא כתב בשו"ע או"ח (סי' צ, סעי' ט): "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור", וכ' בשו"ת 'אור לציון' (ח"ב ז, ח) דלשון השו"ע 'ישתדל' דומה שתפילה בציבור לא הוי חובה אלא השתדלות. ואילו לענין סעודה שלישית כתב השו"ע (סי' רצא, סעי' א): "יהא זהיר", הרי שהסעודה חובה טפי מהתפילה בצבור שהיא השתדלות. ועוד הביא מס' 'זכרו תורת משה' (להג"ר משה קופשיץ זצ"ל) דהא למנחה יש תשלומין וסעודה ג' אין לה תשלומין, א"כ יש להעדיף סעודה ג' שלכמה פוסקים הוי מה"ת.

ומו"ה שם חזר והשיב ע"פ שו"ת 'שבט הלוי' (ח"א סי' נז) דאף שחז"ל הסמיכו את סעודות שבת לג' זימני דכתיב היום בקרא, בודאי אינה אלא אסמכתא בעלמא, כי באה כתוספות על הסעודות הרגילות בכל יום, שבשבת נקבעו לחובה, וזו השלישית היא תוספת לכבוד שבת ואינה קביעות כמו הראשונות, ולכן הקילו בה לצאת בה במיני תרגימא ולענין רצה. ועוד צידד מו"ה שם בכמה אנפי להעדיף התפילה על הסעודה.

ואני בעניי כתבתי לו טענה אחרת להעדיף תפילת המנחה, והואיל להדפיס דברי שם, ואלה הדברים:

נראה סברא נוספת אמאי להעדיף תפילת המנחה על סעודה שלישית. דהנה בספר 'שולחן של ארבע' (מרבינו בחיי בעל הפירוש עה"ת, שער א) כתב: "ויש לך לדעת כי שלש סעודות של שבת זמניהם חלוקים, האחד בליל שבת והשני בשחרית והשלישית במנחה, ולא כאותן שעושין סעודה שלישית בשחרית אחר סעודה וברכת המזון שפורסין מפה וחוזרין ועושין סעודה, שנראה סעודות שבת לחצאין ואין כאן הכרה בסעודה שלישית הנפלאה העליונה. אלא זמן הסעודה השלישית בשעת מנחה כו'", והאריך בראיות שם. חזינן דבעינן הכירא בין סעודה שניה לשלישית.

והנה מן הדין צריך לקיים סעודה שניה לפני חצות, והשלישית אחר חצות וכשעושה כל אחת בזמנה איכא היכירא, אלא שכבר נהגו רבים להקל בסעודה שניה לאחרה אחר חצות, ועיין 'משנה ברורה' (סי' רפח, ס"ק ב) בשם 'אליהו רבה', ש"מצא סמך להקל בלומד ומתפלל להתאחר עד אחר חצות". ויש לומר דבזמנינו דרבים וטובים מאריכים בתפלה ולימוד עד אחר חצות וסעודתן היא נמשכת לזמן סעודה שלישית המתחלת ממנחה גדולה, נמצא דכל עיקר ההיכר בין סעודה שניה לשלישית היא תפילת המנחה, דמהא שהתפלל בין הסעודות שמעינן שהן שתי סעודות.

ומעתה אם סועד סעודה שלישית לפני מנחה (וגם מפסיד את התפילה בציבור) נמצא דאין היכר בין הסעודות ודומה כפורס מפה ועושה סעודת שבת לחצאין כדברי הרבינו בחיי, דמאי חזית לחלק בין ב' סעודות בשחרית דלא אריך לבין ב' סעודות במנחה דשפיר דמי. ולכן בלאו הכי אין בידו לקיים סעודה שלישית כתקנה בלא מנחה תחילה. ולכן י"ל דאם תעמוד לו חמה עד שיתפלל ויטול ידיו ויברך הרי זכה, ואם לאו יעמוד בבחינת ונשלמה פרים שפתינו, שעשה תפילת שבת כתקנה במקום סעודה, ולא שיעשה סעודה שאינה כתקנה שאין בה היכר לסעודת שבת.

ושוב נראה דבלא"ה יש לו להקדים מנחה מדין אין מעבירין על המצוות, דאף דזמן מנחה גדולה וזמן סעודה באין כאחד, הרי אם בא לסעוד סעודה שלישית מיד בבוא זמנה צריך להקדים תפילת המנחה כדין כל סעודה שאין מתחילין בה כשהגיע זמן תפילה, אם כן הוא בקום עמוד והתפלל ואין דוחין נפש ד'בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי' מפני נפש ד'צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ', כנלענ"ד.

gh