וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם | יֽוֹם: (בשלח טז, ה)

בענין טלטול שלג שירד בשבת

דעת השאילתות (שאילתא מז) דמוקצה דאורייתא ונלמד הכתוב דידן, וכן דעת רש"י בפסחים (מז,ב ד"ה והכינו). אבל התוס' (עירובין לח,ב ד"ה אמר רבה) וכן רוב הראשונים סוברים דמוקצה דרבנן. ומבאר הרמב"ם (הל' שבת כד, יב) טעם התקנה שלא יתעסק ביום מנוחתו בטלטול כלים וסידורם ונמצא בטל טעם מצות שבת (שמות כג, יב): 'לְמַעַן יָנוּחַ'", וכתב שם טעמים נוספים, ובראב"ד שם שטעם מוקצה גדר למלאכת הוצאה.

נחלקו אחרונים ועד פוסקים בדורנו בדין שלג שירד בשבת אם אסור בטלטול משום מוקצה ונולד. בספר 'טלטולי שבת' (עמ' 156) מביא מה ששמע מפי בעל ה'אגרות משה', וז"ל:

"ושמעתי מהגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א דכיון דאין הדרך להשתמש עם שלג וגם אין השלג נחשב מאכל בהמה, הו"ל מוקצה, ולא מיבעיא שלג שנפל בשבת דהו"ל נולד, אלא אפי' אם נפל לפני השבת מ"מ מוקצה הוי".

וראה עוד בספר הנ"ל בפרק 'תשובות מאת הגרש"ז אויערבך שליט"א' (בעמ' יג ב'קונטרס התשובות') וז"ל:

"שאלה: מה דין טלטול שלג היורד בשבת, דהא לענין נולד דינו כמטר היורד בשבת דאינו מוקצה כמסקנת הסוגיא בעירובין. ובשלג מי אמרינן דאין דינו לא כמאכל ולא כמשקה (אא"כ חישב עליו למשקה כדאיתא בנדה דף יז.) ומש"ה מוקצה מחמת גופו או לא". והתשובה שקבלה בכתב: "תשובה, יתכן ששלג דינו כצרורות ואבנים, אם נתקשרו העננים ביו"ט דלא היה כלל דעתם עליהם, אע"ג שנהוג להיתר עכ"ז אין זה כ"כ פשוט".

מנגד אחרונים רבים רגילים הקילו, וסמכו עצמם על דין השו"ע (או"ח סי' שכ, סעי' ט): "השלג והברד אין מרסקין אותם [...] אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש", ולא מצינו שנזכר במי מהפוסקים להזהיר מענין מוקצה להצריך שיהא השלג מן המוכן מער"ש. והדברים ארוכים ור' שו"ת 'שואלין ודורשין' (ח"ח סי' כב) שהרחיב והאריך, וכאן באתי להעיר על דברים המובאים שם מספר 'ארחות שבת' (ח"ב עמ' צג), ולפיהם יתכן לתלות דברי המקילים בשינוי המציאות בין דורותינו לדורות הקודמים, אבל האידנא לכו"ע אסור, וז"ל:

"דעת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (מובא בספר טלטולי שבת) לאסור את טלטול השלג, וכן דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בתשובה המובאת בריש הספר הנ"ל. והנה בגמ' דף נא,א איתא דאין מרסקין את השלג והברד ומבואר דאין בזה איסור מוקצה, וכן בכל הפוסקים לא הוזכר איסור מוקצה בשלג. ויתכן דהטעם משום דבזמן שהיו רגילים למלא מים מן הנהרות ומן הבארות היו רגילים להשתמש גם בשלג ע"י הפיכתו למים, ולכן סתם שלג היה מוכן לשימוש, אבל בימינו שאין השלג עומד לשתיה כלל, הרי זה מוקצה. ואין לומר שהשלג הוא כמי גשמים שכתבנו לעיל שאינם מוקצה, דשאני מי גשמים שהם מים ממש והם ראויים כבר עתה לשתיה, משא"כ שלג שבמצבו הנוכחי אינו ראוי לשתיה. ואין לומר דמה שמצוי שילדים משחקים בשלג יעשה את השלג למוכן לשימוש, חדא, משום שלא מסתבר להתיר את כל השלג משום שמקצתו עומד לשימוש מועט זה. ועוד, דאין לעשות כדורים ובובות שלג בשבת".

וב'שואלין ודורשין' שם השבתי לדברים, והסכים עליהם הרה"מ, ואעתיקם כאן:

מה שכתב: ויתכן דהטעם דבזמן שהיו רגילים למלא מים מן הנהרות כו' – שנשתנה המצב בשימוש בשלג בין דורות הקודמים לדורנו – אינו מוזכר בדברי הגר"מ פיינשטיין הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, אלא הוא סברת עצמו, ואם איתא דזו היתה סברתם לא היו שותקים ממנה והיו מזכירים הדבר. ובעיני הסברא קלושה, דא"כ גם בדלף הוי להו לאסור, דהאידנא ודאי שוב אינו מצוי להעמיד דלי למי גשמים לרחוץ בו או להשקותם לבהמה.

ומה שכתב דלא מסתבר להתיר כל השלג משום שמקצתו עומד לשימוש, גם תמוה, דבמחשבה אחת כולל כל השלג שבעולם, דאם דעתיה עליה ואינו בודל הימנו לא הוי מוקצה, שהרי אינו יודע באיזה טיפת שלג ירצה להשתמש ועל כן כולל הכל.

ומש"כ שהשימוש שעושין הילדים לצייר כדורים וכדומה אינו מספיק להתיר, שהרי הוא שימוש שאינו ראוי. הנה זה לסברתו שמה שפחת השימוש בשלג בימינו הוא סיבה לאיסור, אבל באמת אפשר דכמו דלף שראוי לרחיצה ולבהמה, כ"ש השלג שמימיו המומסים הם זכים יותר וראויים גם לשתיה. וגם בימינו משתמשים בו כגון מה שראיתי בעיני שאנשים שנקלעים לתוך סערת השלג ברכביהם, ויושבים שעות בלא מזון ומשקה, פושטים ידיהם ונוטלים מן השלג במקום מים, וכיו"ב גם בשבת כשאדם יוצא ממקום למקום בתוך העיר והשלג מעכבו בדרך תחת איזה מחסה, גם יתכן שירצה לטעום מעט מים מן השלג להקל צמאו. כנלענ"ד.

gh