וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י | אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה: (בשלח יג, יז)

'פן ינחם' – והרי כבר נבחר הר סיני למתן תורה בהוציאך את העם, דיון עמוק בקושיית החזו"א

בחזו"א או"ח (סי' קכה, אות יא) הקשה קושיא אלימתא, ונפלאתי כי לא מצאתי שעסקו בה בעלי המקרא, וז"ל: "ולא נחם וגו' ויסב וגו' דרך המדבר וגו' יש לדעת, והלא כבר נבחר הר סיני לנתינת התורה כדבר ה' (ג, יב) תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה".

ומתרץ החזו"א בקוצר לשונו ב' תירוצים: "ואם מפני הטעם פן ינחם העם והוצרך להסיבם דרך המדבר נבחר הר סיני, ולולא זאת היתה התורה נתנת להם בא"י. או שהיה הקב"ה מכניסם מקֹדם בא"י ואח"כ יקרבם להר סיני ונֹתן להם התורה, וצריך עיון", עכ"ל. ושו"ר בחת"ס (תו"מ ריש בשלח, כב טור ב) שהקשה כן, ותירץ כעין תירוץ החזו"א השני.

ובספר 'בית ישי' (להג"ר שלמה פישר זצ"ל) כתב: "ולא ידענא מאי קשיא ליה, הלא האי חשש בפן ינחם העם לא נתחדש אח"כ, אלא כך עלתה במחשבה מראש, וכך תוכנן סדר הדברים מראש. ומה שייך לחקור מה היה אילולא החשש". וכל הרואה תמה יקרא הא זהו תירוצו הראשון של החזו"א. וצ"ל דלדעתו אין כאן מקום קושיא ותירוץ אלא פשיטא ליה דיש להבין כתירוץ הראשון בלי שנרד לקושיא.

אך חכ"א העיר דלדעתו קושיית ה'בית ישי', דהא לא ביציאתם ממצרים נפלה ההכרעה באיזה דרך ינהלם, כי הקב"ה קורא הדורות מראש והכל צפוי וגלוי לפניו ומראשית הימים נבחר הר סיני, שהיה גלוי לפניו שבעת יציאת מצרים יהיה חשש של פן ינחם העם.

ולא אוכל להלום סברא זו, דודאי כל מקום שנאמר בכתוב דבר שהוא תלוי בשיקול הדעת כביכול של מעלה, אין הכוונה להכרעה מראשית הימים, וכגון (בראשית יח, כא): "אֵרֲדָה־נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם־לֹא אֵדָעָה", דאין להקשות וכי צריך לירד והלא הכל גלוי לפניו, דכשם שאין הידיעה מכרחת את בחירת האדם, ואף כי לא נוכל להבין הדבר על בוריו (רמב"ם הל' תשובה ה, ה), ח"ו היה לא תהיה שיעלה על הדעת כי הבחירה אשליית הנפש היא, כך גם ירידה זו של השכינה לסדום היא בירור אמיתי ע"פ מעשה התחתונים בשעת המעשה. כי כך גזרה חכמתו ית' לסלק את הידיעה ולעשותה 'בחינת מקיף' (ר' 'אמונה ומדע' עמ' 25), כדי ליתן מקום לעמידת העולם, דאם לא כן אין מקום לשכר ועונש כדכתב הרמב"ם, והוא יסוד גדול בדת לא רק משום דלא יתכן דקוב"ה עביד דינא בלא דינא, אלא חומר הדבר כפי הנלענ"ד, דח"ו נמצאת מוכחשת מידת האמת של מעלה, כמהתל בבריותיו, ורח"ל ממחשבה זוא).

ולכן, בענייננו שאומר הכתוב 'פן ינחם העם', תחילה לכל עלינו להשתדל ליישב הדבר כהכרעה שנעשית באותה שעהב), ורק משום ההכרח דהא כבר נבחר הר סיני במדבר, נוכל לומר שההכרעה היתה זמן מסויים קודם לכן, ומ"מ לא הכרעה של ראשית הימים.

ובגוף קושיית החזו"א, אם ניתנה רשות נראה בזה דרך אחרת, דהנה נוסף על הקושיא דאף לולי הטעם של פן ינחם העם ממילא היו צריכים לילך דרך המדבר לקבל התורה, יש להקשות עוד דהרי הכוונה העליונה היתה להטביע את המצרים בים סוף, וכסיפא דהני קראי גופא (יד, ב־ג): "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לפני פי החירות וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ וגו'", ואם כן אף משום כך היה להם לילך הליכה של סרק שלאחר ג' ימים ישובו ממנה.

ואם כן יש קושי בעיקר ההנחה שנראית מונחת ביסוד קושיית החזו"א, דמשמע דבקושייתו סובר דלולי החשש של 'פן ינחם' היו הולכים הליכה רצופה (אמנם בכמה חניות שיצטרכו אבל בלא נסיגה אחור) עד לארץ ישראל, וזה לכאורה נסתר ממה שהיתה כוונת המקום להחזירם בלאו הכי, ובין אם ילכו דרך ארץ פלישתים ובין אם דרך המדבר או כל דרך אחרת שילכו, בכל אופן יצטרכו ליסוג ממנה כדי להכניס בלב פרעה ועבדיו את המחשבה של 'נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ', ובלא נסיגה אחור לא תהא כאן מראית עין של מבוכה.

אשר על כן מכל זה נראה דהכתוב 'וְלֹא־נָחָם גו' פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם' גו', עיקרו לא בא ללמד על הדרך שבה ניהלם אלא על הזמן, ולומר שהמקום לא ביקש להביא את בני ישראל לארץ מיד אלא להשהותם ולעכבם במדבר עד לזמן שיהא גלוי לפניו כי נרפאה נפשם וראויים למלחמה. ושיעור הדברים יובן ע"פ מאמר השגור אצל חסידים מפי כ"ק אדמו"ר הצמח צדק זי"ע: "ווי מען שטעלט זיך אוועק שבת בראשית אזוי גייט עס א גאנץ יאהר" (Zכפי שמתייצבים בשבת בראשית כך מתנהלת כל השנה), ואין הכוונה שיש כאן כמין סגולה שכדי שיתמיד בעבודת ה' כל השנה יעשה כן בשבת בראשית, אלא שהתייצבותו בשבת בראשית היא כעין 'הכרזת כוונות' לגבי איך פעלו בפנימיותו הימים הנוראים ואיך הוא רוצה ומתכוין להתנהל כל השנה (וממילא הוא מקבל נתינת כוח מלמעלה לקיים מחשבתו הטובה).

בדומה לזה כאן בעת יציאת מצרים, הנה הדרך אליה פונים בתחילת יציאתם היא כעין הכרזה משמים על מטרת ההליכה, ואילו הוליכם בדרך ארץ פלשתים היתה זו הכרזה כי מטרת ההליכה היא כניסה לארץ ישראל לאלתר, אף כי יסטו ממנה לכל צורך בין בשביל מתן תורה ובין אם קריעת ים סוף, מיד שיסיימו מעשיהם יהפכו פניהם לארץ ישראל. אבל עכשיו שהוליכם דרך המדבר הרי כאן הכרזה כי מטרת הליכה זו היא ריפוי הנפשות, כי לפי שעה אינם יכולים לעמוד בקשרי מלחמה, וגם אחר שיפילו את המצרים בים ואחר שיקבלו את התורה לא יוכלו לפנות מיד לארץ ישראל, כי צריכים החלמה וחיזוק הנפש משך ימים או עשור.

ובזה עולין יפה דברי רבינו האבן עזרא על הפסוק התיצבו וראו את ישועת ה' (להלן יד, יג) וז"ל: "...יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה ... והשם לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה...", עכ"ל.

ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגליו של ראב"ע, ודבריו אי אפשר להבינם כפשוטם, דא"כ נמצאו ישראל מאוכזבים ח"ו בדברי משה, וכמעט צדקו טענות נרגנים (יד, יא): "הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר", וכבר הבטיחם בדבר המקום (ג, טז־יז): "לֵךְ וְאָסַפְתָּ את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי וגו' פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וגו'" ומקראות מפורשות במשנה תורה (דברים א, ו־ח): "ה' אֱלֹהֵינוּ דיבר אלינו בחורב לאמר רַב־לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי וגו', רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת־הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ", הרי דגם אחר חטא העגל החמור שבחטאי ישראל שרושמו ניכר בכל הדורות, לא עזב המקום חסדו מישראל וכוונתו היתה להכניסם לארץ מיד. אלא נראה שיסוד דברי הראב"ע הוא מהפסוק דידן: ולא נחם גו' פן ינחם גו', ואין הכוונה שהיה הרצון העליון לעצרן במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור, אלא עד כמה שתתרפא נפשם במתן תורה ויתבלל גופן בעסק התורה ואכילת מן ושתיית מי באר עד שעה שיאמר "רב לכם שבת". אלא שבפועל למעשה בעוונותינו ובעוונות אבותינו נסתבב הדבר שנעצרו מ' שנה ולא שח"ו כך היתה תוכנית רשומה. בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא.

Q

והנה, כל תורף הדברים הללו כבר סברתי לפני שנים רבות וכבר ראו אור בכמה מספרי מו"ה אליהו שלזינגר שליט"א (ר' 'אוצר התורה' שמות עמ' רסז) וסברתי שבאתי אל המנוחה במבוכה זו. אך השנה (ה'תשפ"ד) בהגיענו לפרשת בשלח והרהרתי שוב בדברים כמדי שנה בשנה, עלתה ברעיוני קושיא שטלטלתני, וראיתי שלא יצאתי ידי חובת העיון כראוי בענין.

דהנה יש להתבונן ולברר האם בני ישראל כשיצאו ממצרים ידעו מדבר המקום למשה (ג, יב): "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן גו'", או שהיה הדיבור כבוש בין המקום למשה. דקצת יש דעת נוטה לומר שלא ידעו, ממה שהתורה אומרת כאן "וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים גו' כִּי־אָמַר אֱלֹהִים גו'", והכתוב מספר לנו כ'שלישי המדבר' (עי' הקדמת הרמב"ן לפי התורה) אודות המחשבה העליונה לגבי הדרך והתכלית, משמע קצת שלא היתה להם ידיעה מוקדמת שפניהם מועדות להר סיני. ואילו יכולנו להעמיד כך, שפיר יכולנו לומר דבהליכה דרך המדבר היתה כמין הכרזת כוונה על הצורך בריפוי הנפשות, כי לא ידעו ישראל על צורך אחר ובבחירת דרך המדבר היתה הכרזה. ואולם הא דבר מקויים ומקובל בידינו דמצוות ספירת העומר יש בה גם זכר למה שישראל בצאתם ממצרים ספרו הימים לקראת מתן תורה, הרי שידעו גם ידעו. והיה אפשר לדחוק שידעו ממתן תורה אך לא ידעו ממקומה על הר סיני, ולע"ע לא מצאתי דברים חתוכים בחז"ל.

אך שוב האירו עיני בדברי הר"ן על הרי"ף, בפסחים (כח,א) שכתב: "ובהגדה גם כן אמרו, בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה, אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר", הרי שידעו שמתן תורה לסוף נ' יום וידעו מקומה בהר סיני. וא"כ שפיר יש לומר לסברת החזו"א, אחר שישראל ידעו כי הכוונה להביאם בצאתם ממצרים (מיד או לאחר זמן סמוך לה), להר סיני, א"כ איך נוכל לומר דבמה שהלכו דרך המדבר היתה הכרזה על העיכוב עבור ריפוי הנפשות, דהא סתמא יסברו שנבחרה הדרך משום הדיבור האמור למשה לקבלת התורה בצאתם ממצרים, ועדיין יסברו שמיד אחר מתן תורה ישימו פעמיהם לארץ ישראל.

ועוד, למה שהקשינו דגם משום קריעת ים סוף איבעי להו להסיג הסגה מן הדרך אשר יתחילו לילך בה, יש להשיב, דאותו שינוי זמני במסלול לא חשיב נסיגה המבטלת שם הליכה שממנה באים לארץ ישראל, ומהא טעמא גופא דכי קרוב הוא, ומיד אחר הנסיגה ישובו לדרכם, אבל מתן תורה בהר סיני אשר בפועל היתה מהלך חמשים יום, אין זה דבר שנוכל לומר שנעשה באגב אורחא אלא זו בחירה של דרך אחרת, תדע דהא מאחר שכבר באו לסיני, שוב לא חזרו לאחוריהם לילך לארץ כנען מדרך ארץ פלשתים, דמסיני לארץ כנען הדרך הקצרה אינו בדרך זו אלא דרך הר שעיר, דהכי משמע קרא (דברים א, ב): "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר־שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ".

Q

ומיהו שוב בעיון דהא שתא (ה'תשפ"ה) נראה דאין הכרח מהמדרש שהביא הר"ן שבני ישראל ידעו שהקב"ה נגלה על משה בסיני ושם עתידה התורה לינתן, די"ל שסיפר להם משה דברי ה' 'תעבדון את האלהים על ההר הזה' ולא פירש להם איזה.

ומאידך על תרוצי החזו"א יש לתמוה עוד. דלתירוץ הראשון שמראש צפה הקב"ה שלא יוכלו לעמוד בקשרי מלחמה, נמצא דהבחירה וההכרעה לא היתה כאן ביצי"מ אלא כבר בהתגלות ה' למשה בסנה בסיני, ופשט הכתוב כאן 'ולא נחם גו' כי אמר אלהים' משמע דהשתא היא ההכרעה (ולא 'כי אמר אלהים' בסיני). ולתירוץ השני שהיה נותן להם מתנת הארץ תחילה ואחר כך מתן תורה, נמצא דבאמת הבחירה וההכרעה היא לעת הזו עצמה שיצאו ממצרים, ואם כן נסתרת הסברה שמשה הודיע לישראל שביציאתם ממצרים ילכו לסיני כי עדיין אפילו משה עצמו אינו יודע אם יקבלו התורה תחלה או את הארץ תחלה, ואם כן שוב חוזרת הסברא שתחילת הדרך היא הכרזה על עיכוב במדבר מפני חלישות נפש יוצאי הצבא, דאל"כ אמאי לא נתן להם הארץ תחלה.

ועוד, מה שהקשינו לדרכנו דשמא כשהסיבן דרך המדבר יסברו שהולכים לקבל התורה ומיד אחר כך ילכו לנחול את הארץ ולא יבינו שהכוונה לעצרן במדבר, קשה לומר כן דלמה בשתיקה, הרי אפשר שיסביר להם פנים במאמר שפונים למדבר בשביל לקבל התורה בסיני ומיד אחר כך יוליכם לארץ ישראל. אלא מן השתיקה הבינו כי דברים בגו, לרמז להם כי במצבם לעת עתה אין בכוחם לעשות מלחמהג). אבל לדרכנו אין להקשות נמי דלימא להו מימר שאינו מוליכם בדרך ארץ פלשתים מפני הנפש הגבוהה שאינה בהם, די"ל דלא ביקש המקום לומר דבר זה בהדיא מפני כבודם של ישראל, כי יצאו חמושים ברצונם להלחם והקב"ה מודיעם שנפשם שפלה ואין יכולים להלחם, ולכן רמז להם בדרך כבודד). כנלענ"ד.

gh