בא
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם גו': (בא יב, טו)
המקדש בשעה ששית אמאי לא נימא הא שוה פרוטה באספמיא
שנינו במסכת פסחים (ז,א): "א"ר גידל אמר ר' חייא בר יוסף אמר רב, המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושין". פי' רש"י: "המקדש, אשה. משש שעות ולמעלה, מתחלת שש דאיסורא דרבנן הוא. אפילו בחיטי קורדנייתא, הצומחים בהרי אררט קשין הם מאד, ואפילו הכי אין חוששין לקדושין אם באו עליהם מים, ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרי אשת איש לעלמא, הא מתרצינן בכמה דוכתין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, והפקר בית דין הפקר והם הפקירו ממונו". ע"כ.
בספר 'דף על דף' לפסחים (שם) הביא הערת הגרי"ד אלטר שליט"א וז"ל: "בהא דמקדש מו' שעות דאין חוששין לקדושין יש לעיין, דהא העולם כדורי ובמקום אחר עדיין הוא שוה פרוטה ולהוי כהא דאמרי' שמא שו"פ במדי וכו'".
א. ותירץ שם: "י"ל דהא דמקדש מו' שעות אינה מקודשת אינו רק בגלל שנאסר בהנאה אלא משום דלא הוי ברשותו, ולא חשיב נותן ומקבל (אלא שד"ז תלוי בחקירת האחרונים אי אינו ברשותו הוי משום איסור הנאה, או משום חיוב תשביתו ובל יראה)" עכ"ד.
מש"כ במוסגר דתליא בחקירת האחרונים, כוונתו למש"כ ב'מקור חיים' (סימן תלא, באורים ס"ק ג) וז"ל בתוך דבריו: "...וע"כ צ"ל כן דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו, דאי משום איסור הנאה הא כתב הריטב"א סוכה ל"ה (א, ד"ה ושל ערלה) דאיסור הנאה מיקרי שלכם עיין שם". ולא נהירא לי התליותא דמאי נפק"מ אם אינו ברשותו משום איסור הנאה או אינו ברשותו משום חיוב תשביתו, בין כך וכך אינו ברשותו ונימא דלא חשיב נותן ומקבל, משא"כ בתמרה המותרת יש נותן ומקבל ויש שוה פרוטה במדי.
ב. ולעיקר הקושיא, הנלענ"ד דהא דאמרינן חיישינן שמא שוה פרוטה במדי (קידושין יב,א), הנה כיון דבקידושין בעינן סמיכות דעת האשה להתקדש, אין די שהשולחני ישום את המטבע כשווה פרוטה, אלא בעינן שתהא לאשה סמיכות דעת שתגיע לידה הנאת שווה פרוטה מן המטבע או השוה כסף שמקבלת לידה, ובמקדש בתמרה דבאתרא דידן לא שוה פרוטה חיישינן לקידושין משום שיכולה ליתנו לאדם שהולך למדי שימכרנו שם בשבילה, כי אפילו אם ילך בדרך ל' יום ויחזור ל' יום אחרים יש לה אריכות אפיים וסוף סוף תקבל לידה שוה פרוטה. אבל במקדש בחיטי דקורדניתא בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין, דעד שיגיע למדי (ובענין דידן ראוי לומר לאספמיה, היא ספרד, שכן בלאו הכי מדי שוכנת מזרחית לבבל ולארץ ישראל והחמץ נאסר שם קודם) כבר יהיו ימים רבים שכבר נאסר החמץ באיסור דאורייתא והוא כעפרא דארעא. ואין הכי נמי בזמן ובמצב שאפשר בשעה קלה למכור את החמץ בארץ אחרת, שמא יהיה שייך לומר שיש לאשה סמיכות דעת לדבר ויהיה מקום לחשש זה, אך במצב דהווינן בה בגמרא אין דרך להביא את השוה פרוטה לממשות של ממון, ולכן לא סמכא דעתה דהאשה להתקדש בזהא).
gh