הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: (בא יב, ב)

גבאי וחזן הכנסת המכריזים את המולד נעשים כשלוחי הנשיא להודיע יום החדש לקהל

מנהג ישראל בעת שמברכים את החודש ומכריזים את יומו עומדים כל הקהל על רגליהם. והפוסקים דנו במקור מנהג זה, והמג"א (סי' תיז ס"א א) כתב: "וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין אלא שמודיעים להעולם מתי ר"ח עכ"ל ומ"מ נהגו לעמוד בשעת אמירת ר"ח ביום פלוני דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד". ורע"א בהגהותיו כתב ע"ז: "בער אנכי ולא ידעתי היכן מצינו דקידוש החדש היא מעומד ואדרבה ברפ"ג דר"ה משמע שהיה מיושב".

והגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"א, סי' קמב) מבאר, דהעמידה שהזכיר המג"א אינה של הבי"ד המקבלים את העדות, אלא של העם העומדים שם ומכריזים מקודש מקודש, ומבאר דלבד מה שיש לעמוד לפני כל בי"ד, איכא מצוה מדאורייתא על העומדים שם לענות מקודש מקודש, ואם כן צריך שיעמדו כבעשיית שאר המצוות, והעמידה שאנו עומדים בברכת החודש, היא זכר לאותה מצוה, עיי"ש בארוכה וכבר הביאו מחברי דורנו דבריו ודנו בהם כל הצורך.

תחילה צריך לומר דמ"ש האגודה "אין זה קידוש בי"ד אלא שמודיעים להעולם מתי ר"ח" אין לפרש דהוי סלקא אדעתין דזה קידוש בי"ד, שהא פשיטא דאין לנו בי"ד של ע"א לקדש בו החודש, אלא דלא תימא מנהג עשו כעין קידוש וזכר לדבר, קמ"ל דאין כאן אלא הודעה בעלמא ולא זכר לקידוש.

אך מדברי כמה ראשונים משמע דס"ל דאכן הוי ברכת החודש כעין קידוש וזכר ודוגמא למצות קידוש החודש, ועוד דגם המג"א דנקט דברי האגודה "דאין זה קידוש" הרי מסיים "מכל מקום נהגו לעמוד דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד", והכוונה נר', דאף כי תקנו לא ברכת החודש בתורת זכר לקידוש החודש, אחר שתקנוהו להודיע להעולם, אין אנו נמנעים מלעשות דברים המזכירים מעמד קידוש החודש כדי לעורר העולם על הגאולה ועל השבת המשפטים כבראשונה. וא"כ גם לדעת המג"א ישנו חיבור לברכת החודש עם זכר למצות קידוה"ח.

ואעפ"כ, אם נתנה רשות לדרוש בדבר שאין בו נפק"מ לדין, אלא לתת תוספת טעם למנהג העמידה בברכת החודש, נימא, דטעם ברכת החודש לא רק כזכר לבי"ד של ע"א שהיו מקדשין את החודש, אלא גם זכר לשלוחי בי"ד שהיו יוצאים כל הדורות לגלויות להודיע יום החודש (ושליחת השלוחים מסתעפת מכלל המצוה של קידוה"ח וא"כ ג"ז מכלל זכר למצוה). דהנה, אמנם מצינו כו"כ דברים שעושים זכר למקדש ולמצות שהיו נוהגות, אבל דרך כלל אלו מצוות שהיו נוהגות בכל ישראל ועשו זכר שלא ישתקע הדבר מהציבור, אך היכן מצינו שעשו זכר למצוה המוטלת על רק בי"ד הגדול או רק על העומדים אצלם. אבל השתא דנימא דהזכר הוא גם על השלוחים שהיו יוצאים לכל הקהילות שבגולה ומודיעים להם אימתי חל החודש הוא דבר השייך לכל, וכיבואר.

דהנה לוח השנה וחשבון המולדות אשר בידינו נתקן ע"י הנשיא הלל השני שהיה בימי אביי ורבא, כדכתב הריטב"א (סוכה מג,א, וע"ע רמב"ן ספה"מ עשין קנג) ונביא קצת מדבריו: "...וכי אמרינן התם דידעינן בקביעא דירחא היינו אחר שעמד הלל הנשיא האחרון בנו של רבי יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש ותקן לנו חשבון שבידינו היום, כי כשראה שהסמיכה מתמעטת והיא מתבטלת מישראל עמד הוא ובית דינו ויסד זה החשבון המסור בידנו, וקדש כל החדשים ועיבר כל השנים על פי החשבון הזה, וברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו המועדות וראשי חדשים מישראל, שהרי גזירת הכתוב שאין לנו מועדות ולא חדשים אלא אם כן קדשו אותם בית דין מומחין וסמוכין כו'".

ועל פי דברי הריטב"א הללו עולה בלב רוח המשל לומר, דגבאי הכנסת שמעיין בלוח של הלל ורואה ומכריז אימתי המולד, והחזן האוחז ס"ת ומכריז יום החודש נעשין כשני שלוחי בי"דא) של הלל להודיע אימתי קידשו בית דין שבארץ ישראל את החודש הבא עלינו לטובה, ולפיכך נהגו ישראל לעמוד בשעת ההכרזה, כמכבדים לשלוחי בית דין הקוראים הודעה מאת הנשיא, כי הנשיא הוא כמלך, והכל עומדין בעת קריאת איגרתא דמלכאב).

ומה שמקדימים לומר "מי שעשה ניסים לנו נסים לאבותינו הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחנו כו'", וקשה הרי אם תקובל תפלתינו שוב לא נזקק עוד לשלוחי בי"ד ואם כן מהו שעושין זכר לדבר בעוד אנו מבקשים בפינו שיבטל, יש לפרש טעמו דרך געגועים ותפילה, וכעין שמקדימין לסדר פסח לומר "השתא הכא השתא עבדין לשנה הבאה בירושלים", כך אנו מתפללין בשבת מברכים הא ירחא שומעין אנו יום החודש מפי השלוחים, ויה"ר שהוא יגאל אותנו בקרוב ולחודש הבא נשמע יום החודש מפי בי"ד עצמן בירושלים, וכן יאמר בעל הרחמים.

gh