וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כָּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (וארא ט, כב)

השגה על דברי הגרי"ז, וביאור דהנס במכת ברד היה שכל שעמד בחוץ מת ואפילו היה ראוי לינצל במקום עמדו, ומאידך כל שעמד בבית ניצול ואפילו היה הבית הראוי ליפול

ב'חידושי רבינו הגר"ז סאלאווייציק על התורה' (סטנסיל) כאן (אות נ, ובמהדורה חדשה סימן פט) וז"ל: "'ויהי ברד בכל ארץ מצרים עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בארץ מצרים'. ונראה מדפרט הכתוב אדם ובהמה ועשב השדה כל אחד לחוד, דהברד לא היה בכל מקום, דאם היה כך לא היה צריך לפורטן, וע"כ דהברד היה רק היכא דהיו אלה, דהיינו דהיה רק על האדם וכו' ולא יותר.

ויש לומר עוד דמה שאמר 'וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ' וגו' אין זה משום דהבית יהווה שמירה עליהם מפני הברד, משא"כ אם היה בשדה בלי מחסה, אלא דכך נאמרה מכה זו דהברד יהיה רק על אלה שיהיו בשדה ולא על אלה שיהיו בבית, ודו"ק". עכ"ד.

לפום רהיטת דבריו משמע דהברד היה מְרַדֵף אחר אדם ובהמה שהיו בחוץ, וכן אחר העץ שהוא קשה ואחר הפשתה שהיא גבעול ואחר השעורה שהיא מבכרת, ובשאר מקומות לא ירד הברד, ועוד משמע מדבריו דעל הבתים לא ירד הברד כלל. וקשה דא"כ מהו שנאמר (ט, לב): "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה", ולמה נפל הברד שם כלל, הא לא הכה אלא במקום דכאיב ליה לקבל שם מכה כשמשמע ליה ממה שפרט הכתוב. וי"ל דהואיל והתרה משה לשון כלל "וִיהִי בָרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם גו' וְעַל כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", דעיקר עשב השדה בעבור החטה הוצרך הברד להיות בכל שדה זרועה, אלא שבהיותן אפילות ניצלו כפי דרכן בטבע. ונתן המקום מאזניים להשוות המידות בין הטבע והנס, כי לא הכה אלא במקום דכאיב ליה להודיע כי בעונש למצריים באה המכה, ובשדה חטה וכוסמת הכה והוריד שם הברד משום שמקום ראוי הוא ללקות דכאיב ליה באבדתו, ומכל מקום לא נכו כדי שלא לבטל אורחא דטבע יותר מן המדה, אבל שאר כל המקומות לא לקו כלל.

אך בעיקר קושייתו למה פרט הכתוב, לכאורה אורחא דקרא הוא לפרט, כדי שיותראו השומעים בנזקים הגדולים שיגרמו להם ע"י המכה, ובראשם אבידת נפשות והמקנה ואבידת תבואת הארץא), ולא בא הכתוב לאפוקי דבשאר מקומות לא ירד הברד, אלא דבשאר המקומות לא איכפת להו למצרים שירד שם הברד, ובמקומות אלו כאיב להו לכן מזהירם בפרטות. ולמה נוציא המכה מכלל שם מכת ברד שדרכה לבא בשטחים גדולים, ולדרכו של הגרי"ז יותר היה ראוי שתקרא מכת סקילה אלא שבא הקרח תחת אבנים, וגם לשון הכתוב (ט, יח): "הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם", משמע לחוזקו לא היה כמוהו אבל במהותו היה כמהו, ולדברי הגרי"ז המכה היתה מכה שלא היתה דוגמתה כלל במצרים שירד הברד רק בשדה חקל ועל אנשים ומקנה שעמדו בחוץ, ולא ניכרת לרואה כמכת ברד.

ובעיקר הדברים תימה, דלול"ד י"ל דאדרבה בדוקא פרט הכתוב אדם בהמה ועץ השדה להודיע שכל הנמצא בבתים ינצל, כנאמר "שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ גו' וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה גו' וָמֵתוּ", אבל אלו שבבית לא, דלא תימא אורחא דברד שאינו מפיל בתים ואפילו ברד חזק, ומיהו אם פגע בבית ובגג רעוע אפשר שיפול הבית, אלא שכאן נעשה נס שאפילו היה הגג והבית רעועים לא נפל, ליתן שכר לכל הירא את דבר ה'. ולא לומר דהברד היה רודף אחר אנשים ובהמות ועצים שבחוץ, אלא דאורחא דברד ואפילו קשה, שאינו קשה בכל המקומות במידה שווה, ויש שיהיו בחוץ בברד קשה ולא ימותו, כי נזדמנו לעמוד במקום שבו דינא רפיא, אבל כאן נעשה נס נסתר בתוך הנס הגלוי שכל מי שהיה בחוץ אדם או בהמה או עץ מתו והוכו להודיע כי ענוש ייענש מי שלא שת ליבו לדבר ה', ומאידך כל הירא את דבר ה' ונכנס לבית ניצול אף דאורחא דברד קשה שעשוי להפיל מקצת בתים ניצלו כולם, אפילו אלו שבבתים רעועים בנס נסתר בתוך הנס הגלוי, שלא יאמרו כל הפנים שוות ח"ו, כי משה נביא ה' ציוונו לכנוס הצאן והבקר לבית ונפל עליהם הבית.

Q

וראיתי דברים נכוחים (ב'קובץ גליונות' תשע"ט שמות, עמ' 62) משם הג"ר חיים פיינשטיין שליט"א (נכד הגרי"ז), שהעיר מהמדרש (שמו"ר יב, ב): "בא וראה רחמיו של הקב"ה אפילו בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם, לפי שמכת הברד לא היה משלחו עליהן אלא על יבול הארץ והיה מזהירן שישמרו עצמן ואת בהמתם כדי שלא ילקו בברד". משמע דלא היתה מעיקר גזירת המכה שילקו האדם והבהמה והוא לכאורה לא כפי דברי הגרי"ז שההכאה של האדם והבהמה לא היתה הכאה דממילא. וביאר ע"פ מה דאיתא עוד להלן במדרש (שם, ג): "כיון שראה הקב"ה שלא שמעו לדבריו מה שאמר להם שְׁלַח הָעֵז, אמר הקב"ה כדי שיבא הברד על הכל". היינו דאחר שלא שמעו להתראה אז נתרחבה הגזירה גם על האדם ובהמה שבעיר מלבד אלו שבבתים, ומאחר הגזירה כבר לא היתה הכאה דממילא.

ועדיין לענ"ד אינו מתיישב בטוב. דנמצא דלולי שנתפשטה הגזירה גם לעומדים בעיר היתה המכה באה רק על השדות ולא על הערים כלל, ואם כן למה מתחילה הזהירם להיכנס לבתים והיה די שיוזהרו לצאת מן השדות, ואזי גם אחר שלא שעו להתראה היה בדין שלא ימותו אותן שבעיר, שהרי מתחילה שעו להתראה שלא לעמוד בשדות, ואין בדין שיבא על אלו מפני אלו.

ועוד, דלמאי דפירש דברי המדרש דמתחילה לא היתה גזרה כלל לעומדים בעיר, מסתבר דסבר דדייק המדרש לישנא דקרא "וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל־הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה" וגו', שהגזירה מתחילה היא רק על אשר בשדה ולא אשר יהיה בעיר. אבל ליתא להא דיוקא, דהא לאחר שבאה המכה נמי כתיב (ט, כה): "וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וְאֵת כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד" גו'. הרי שגם לאחר שנתפשטה הגזירה לעומדים בעיר משתעי קרא דהכה הברד את כל אשר בשדה ותו לא.

וע"כ צריך לאמר ד'כל אשר בשדה' לא בא לאפוקי אלא את אשר בבתים ולא לאפוקי את אשר בעירב). ולכן נראה דגם מתחילה היתה הגזירה גם לעומדים בעיר ולא ינצל אלא הבא אל הבית, ומה שאמר המדרש 'שלא היה משלחו אלא על יבול הארץ', ר"ל לא היתה תכלית המכה אלא בשביל תבואת הארץ ואילו האדם והבהמה נתן להם תקנה להאסף אל הבתים (ולא שיעמדו בעיר), וגם מה שהמדרש אומר להלן 'כדאי שיבא הברד על הכל', כלומר בדין נגזר עליהם על האדם והבהמה שעמדו בחוץ למות, וגם לא היו ראויים מתחילה שתנתן להם דרך ההצלה של אסיפה לבתים, אבל לא לומר שעתה נתחדשה הגזירה. כנלע"ד.

gh