וארא - נהורא

וארא

וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים: (וארא ז, כז)

הגבול בין מצרים לכוש בדרום הוכר במכת צפרעים והגבול בין מצרים לחם במערב הוכר במכת הארבה, הסבר טבעי

ידועים דברי המדרש (שמו"ר י, ב): "המכות שהביא הקב"ה על המצריים גרם להם שיעשו שלום ביניהם, כיצד היה מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצריים, המצריים אומרים עד כאן תחומנו והכושים אומרים ע"כ תחומנו כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם כו'". ותו במכת ארבה איתא במדרש (שם יג, ד): "מהו (להלן י, ד): הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ, ולא בגבול בני חם, וע"ז נאמר (ישעיה כו, ט) כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ וגו', שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים". ומקשים העולם למה הוצרכו להבחנה זו אחרי שכבר הוכרו הגבולים ממכת צפרדע.

ובספר 'אבני שהם' (להג"ר משה לייב שחור זצ"ל) מביא שהקשו לו כן, וכותב: "והשבתי שיתכן לומר שבעת שנתבררו הגבולות על ידי הצפרדעים סימנו ביניהם בעלי השדות את הגבול על ידי נטיעת יחורים בין שדהו לבין שדה חבירו, כעין שמצינו בגבולות הארץ שתיחמו ביניהם על ידי זריעת חצב (ב"ב נו,א), וכך ידעו כל אחד התחומין שלו ושל חבירו. אכן כל זה הועיל להם עד שהגיעה מכת הברד שנאמר בה (להלן ט, כה): 'וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וגו' ואת כל עשב השדה הכה הברד וְאֶת־כָּל־עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר', וכיון שנשברו אותן יחורים שנטעו ניטשטשו תחומי הגבולות ושוב פרצו מחלוקות בין בעלי השדות המצרים אומרים עד כאן תחומנו והכושיים אומרים עד כאן תחומנו, והוצרכו שוב ללמוד את צדק המשפט, כיון שבא הארבה שנאמר בו 'הנני מביא מחר ארבה בגבולך' ולא בגבול בני חם על זה נאמר 'כאשר משפטיך לארץ צדק למדו'. ויומתק לשון הפסוקים בתהלים (תהלים קה, לב־לד): 'נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר' שהברד שיבר 'עץ גבולם' הם העצים שניטעו לתחום את הגבולות כדרך שביארנו ולכן הוזקקו לארבה שילמד אותם את גבולותיהם המדוייקים", עכ"ד.

ובעיני קצת דוחק, דאע"ג ששיבר עץ גבולם מסתבר דהיינו הענפים והגזעים אבל השרשים עדיין תקועים בקרקע, ומסתבר שאפילו האש לא כילתם כי אין לאש אויר להתלקח בהם, ואם כן עדיין טובים למלאכתם לסמן המצרים. ועוד דהשתא שבא הארבה והראה להם הגבול מה הועיל, הא כתיב מיד (י, יט) "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ־יָם גו' וישא את הארבה ויתקעו ימה סוף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם", אם לא נשאר ארבה אחד כיצד היו יודעים לציין הגבול, אלא פשיטא שעשו לעצמן סימנים וזכרו המקומות בעל פה והודו זה לזה, אם כן גם אחרי הברד לא בטל השלום כי זכרו המקומות וכבר הסכימו על כךא).

וי"ל באופן אחר קצת:

נראה הטעם מה שהמכות היו מצומצמות לגבולי מצרים בדקדוק, לא היה המכוון בזה לעשות שלום בין מצרים ושכינותיה, כי אין מדת הכבוד של מעלה שיעסוק בשלום בין רשעים בעודו בא לנגוף למצרים ורפוא לישראל בנו בכורו, אלא שלום זה מאיליו בא וכמתעסק אצל מלאכת שבת, אלא טעם הנס הזה כדי שלא יאמרו מצרים מכה מהלכת היא ודרכו של עולם וכשם שאנו לוקים כך גם שכינינו, לכך הוגבל תחום המכה בדיוק כדי שייחתו בה המצרים. ולולי טעם זה לא היה צורך לנס מיוחד זה אלא היה המקום מניח הדבר על טבעו, שכאשר ארץ לוקה גם שכינותיה לוקות עמה במקצת ואוי לרשע ואוי לשכנו. וגם כאשר פעל נס זה, הגבילו המקום רק לפי הצורך הנדרש למנוע הטענה של מכה המהלכת, ויש נפק"מ בדבר בין שתי המכות כדלהלן.

ולכן י"ל דבאמת לא היו המכות אלא במקום יישוב, ודקאמר 'גבוליך' רצה לומר כל הארץ הנושבת שבגבוליך, דמה ענין להכות הערבות והמדבריות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, והכי משמע קרא (ז, כח): "וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־מִטָּתֶךָ גו' וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" ואילו בערבתך ובמדברך לא קאמר דלא עלו אלא במקומות היישובב). וענין השלום בא על ידי שבמקומות היישוב הסמוכים לגבול היו המצרים לוקים ושכניהם יושבים בנחת, והמחלוקת היתה במקומות שהיה היישוב מעורב או שנכנסו אחד בגבול שכינו, ואז ע"י המכה הוכר לאיזו מלכות שייך המקום, היינו שאם הוכה המקום אף שרובו מבני כוש ידעו שהוא של מצרים והכושים גֵרים בו, וכן איפכא. ושאר הגבול במקומות השוממין גם בא השלום כי מתחו הקו ממקומות היישוב זה לזה ועי"ז התוו קו הגבול.

והנה במהרז"ו (למדרש שם) כבר הרגיש דגבי מכת צפרדעים נקט המדרש דהשכנים הם 'בני כוש' ואילו במכת ארבה נקט 'בני חם', ותהה דילמא שני גבולים שונים הם וכל אחד מהם הוכר במכה אחרת, אך זה צריך ביאור ואיך ולמה כן.

והנה מצרים גבול מזרח שלה הוא מדבר סיני בצפונה ויום סוף בדרומה, וגבול צפון שלה הים הגדול, ואם כן נותרו לה שני גבולים לשכיני יבשה, אחד בדרום ואחד במערב. וי"ל דהגבול בדרומה הוא הגבול לארץ כוש (וכ"ה בספרי קורות הימים), ואילו הגבול במערבה הוא הגבול לארץ חם, ובמכת צפרדעים הוכר הגבול הדרומי, ובמכת הארבה הגבול המערבי, כדלקמן.

הנה מצרים שותה מן הנילוס וכל המקומות הסמוכים לנהר מיושבים ומקצת מקומות רחוקים מן הנהר ממשיכים מים באמות המים ותעלות אבל שאר ארץ מצרים רובה מדבר. והנילוס יורד מארץ כוש ובא לגבול מצרים הדרומי, בחלק המזרחי של ארץ מצרים וחוצה את כולה עד שנשפך לים הגדול בצפון. וכל המחוז בגבול דרום של מצרים הסמוך לנילוס היה מיושב עד הגבול כי שותים מים מן הנילוס ומשקין שדותיהם, אבל גם בני חם היו דרים בו עד הגבול כי כשם שהמצרים שותין מן הנילוס כך גם בני כוש שותין ממנו בארצם. ולכן גבול זה הוכר מיד במכת צפרעים, כי הצפרדעים עלו מן הארץ מן היאור ואגמים שבתוך ארץ מצרים, והכו בכל מקומות הישוב למזרח ולמערב הנילוס וכשבאו למדבר פסקו, אבל לדרום פגע בהם הגבול לפני שבאו למדבר, ועל כן הוכר הגבול מיד.

אבל מכת ארבה כיון שלא בא מתוך הארץ אלא ממזרחה של מצרים בא כדכתיב (י, יג): "וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת־הָאַרְבֶּה", ודרכו של הארבה שבא ממקום רחוק בנחילים עצומים שאין להם סוף, ואמנם עיקר יעודו היה להכות במקומות הישוב בלבד כמו הצפרדעים, אבל לתכלית המכה לא היה נצרך לצמצם שלא יתפשט הארבה ממקום הישוב מזרחה ומערבה מעט או הרבה, כי הנילוס במזרחה של ארץ מצרים עובר, ואילו מערבה של הארץ רובו ככולו מדבר, והואיל ודרכו של הארבה לבוא בנחילים עצומים הניח המקום הדבר על טבעו שנופל בשופי כנהר העולה על גדותיו ונפל גם במדבר במערבה של ארץ מצרים כל עוד אינו פוגע בגבול, ומיהו הקפיד המקום עליו שלא יפול יותר מדאי לצד מערב מחוץ לגבול מצרים היינו בארץ חם, ומטעם האמור של למה יאמרו מצרים מכה מהלכת היא. ואם כן נפל בכמה מקומות על גבול בני חם ומאותן מקומות התוו הגבול ובא שלום בין בניו של חםג).

ובזה יומתק הכתוב (י, יד): "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם", ורבים תמהו למה נכפל (ועי' מלבי"ם), ויש לפרש 'ויעל הארבה על כל ארץ מצרים', היינו בעודו טס בשמים היה בו כדי להכות כל מקומות היישוב שבארץ מצרים ויותר ולא איכפת לן שבנחיתתו יפול גם שלא במקום ישוב, ובלבד שלא יעבור הגבול, והיינו סיפא 'וינח בכל גבול מצרים' שלא נח בשום מקום מחוץ לגבול. כנלע"ד.