וַיַּחְפְּר֧וּ כָל־מִצְרַ֛יִם סְבִיבֹ֥ת הַיְאֹ֖ר מַ֣יִם לִשְׁתּ֑וֹת כִּ֣י לֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לִשְׁתֹּ֔ת מִמֵּימֵ֖י הַיְאֹֽר: (וארא ז, כד)

הטעם הפנימי שלא ליהנות ממעשה נסים, ובאיזה מן הנסים אינו חל

במדרש (שמו"ר ט, י ובכ"מ): "אמר ר' אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל. כיצד המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים, ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מליאה דם, וישראל שותה מים מתוך הגיגית. והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים, ונותן לו ונעשו דם, ואומר לו נשתה אני ואתה מן קערה אחת, וישראל שותה מים והמצרי דם. וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים, מכאן העשירו ישראל".

ומקשים ממה שמצינו בכמה מקומות שאין ליהנות ממעשה נסים, ובגמ' תענית (כד,ב) איתא, אחר שרב יהודה הוריד גשמים בתפילתו ובחליצת נעלו, אמרו: "אמר רב מרי ברה דבת שמואל, אנא הוה קאימנא אגודא דנהר פפא, חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מייתי חלא (חול) ומלונהו לארבי (ספינה) והוה קמחא דסמידא (קמח סולת). אתו כולי עלמא למיזבן. אמר להו (וי"ג: ואמינא להו): מהא לא תיזבנון, דמעשה נסים הוא. למחר אתיין ארבי דחיטי דפרזינא (שם מקום)".

ופי' רש"י: "וכמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון". ומשמע דאינו איסור ומידת חסידות הוא (עי' 'מדבר קדמות' להגחיד"א מערכת מ אות ג, ו'שדי חמד' מערכת האל"ף, אות שפ). ומ"מ היה להם לישראל לנקוט מידת חסידות ולסמוך על מה שהבטיחם (בראשית טו, יד): "וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל", בלי לוותר על מידת חסידות.

ורבו התירוצים, ואשר עולה בליבי אענה בהטעמה אחרת קצת מהדברים שראיתי:

א. י"ל ע"פ לשון אדמוה"ז בספר התניא גבי הנס דקריעת ים סוף (שער היחוד והאמונה פרק ב): "..והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף עד"מ שהוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ונצבו כמו נד וכחומה, ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה בלי ספק כו'". נימא הכא נמי במכת דם דכל זמן המכה הנס הוי רביע עליה דהמים לעשותן דם, וכשהמצרי נתן דמיו לא הוצרך נס להפכן למים אלא שפסק הנס והמים ניגרו מעצמם.

ב. דילמא מידת חסידות היא לאסור אכילה הוא ולא לאסור הנאה, א"כ המצרי הוא השותה והישראל מותר בהנאתו למוכרו לו.

ג. אפילו תימא להנאה נמי איכא מידת חסידות, הכא ליכא, כי באמת מה שלקחו דמים מהמצרים אינו אלא תחילת פרעון משכר עבודה שעבדו הם ואבותיהם את המצרים, וכמעשה שבאו מצרים לתבוע את ישראל בימי אלכסנדרוס מוקדון (ב"ר סז, א ובכ"מ) והתחילו לחשב שכר פעולה של ארבע מאות שנה וראו שכל מצרים יורדת לטמיון וברחו, ואם כן הנס במכת דם לא שימש אלא כמקל ורצועה לכפות על המצרים לשלם את הדמים שהיו חייבין בדין, וכגון דא לא נחשב הנאה ממעשה נס כלל.

ד. והוא העיקר הנראה לי, דיש להבין מהו הטעם למה שכתב רש"י דכמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון, דהא הטבע והנס שניהם מפי עליון יצאו ולמה יגרע הנס להתרחק ממנו. וראה מה שהבאנו במאמרי פורים מדרשות הר"ן (דרוש ח ד"ה ההקדמה הא') וז"ל: "חפץ השם יתברך ורצונו לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר, ושהטבע יקר בעיניו, לא ישנהו אלא לצורך הכרחי". והטעם שהוא יקר בעיני ה' י"ל משום דע"י הטבע הקב"ה א־ל מסתתר לקיים עולמו במידה ממוזגת של דין ורחמים, וכאשר הנס מתגלה יותר מדאי נוטה העולם לכף הדין והבחירה מתבטלת ואין העולם יכול להתקיים (וכמ"ש כמה פעמים בספרינו זה). ואחר שידענו שהטבע יקר בעיני ה' ולא ישנהו אלא לצורך הכרחי, מעתה יש לנו לחשוד בכל נס שאנו רואים, מאי האי ולמה שינה המקום מהטבע היקר בעיניו, ודילמא לאו נס הוא אלא מעשה כשפים להטעות בני אדם. ולכן קבעו חכמים מידת חסידות להתרחק ממעשה נסים כמה שאפשר.

אך כל זה בנס המתרחש בסתם, אבל בנס שנתבשרנו בו על ידי נביא מראש, כמו ניסי מצרים שרצה הקב"ה לשדד המערכת באותות ובמופתים ובשפטים גדולים, ושלח את משה רבינו להוציא את ישראל ממצרים והודיע על כל מכה ומכה, כאן בטל הטעם שטוב ונכון להתרחק מהנס, כי מי שדחאו בשאר ימים כאן קרבו ביד חזקה ובזרוע נטויה, ולכן ביציאת מצרים וכן לעתיד לבוא כשיבוא המבשר בב"א ויראינו נפלאות על פי ה', כל כמה שאפשר להתקרב לנס יותר טוב ונכון.

gh