וארא - נהורא

וארא

וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י הֹ' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם: (וארא ו, ג)

לסבר האוזן במשמעות השמות הוי"ה ושד"י, ולמה היתה מידת שם הוי"ה כבושה בימי האבות

בפרשה חמורה זו האריך רבינו הרמב"ן ונשא ונתן עם ראב"ע ומי יוכל לעמוד על כל דבריהם בשגב השגותיהם וסודותיהם, אך נוכל למצוא בדברי רמב"ן קצת דברים שנוכל גם אנו להבין בענין משמעות שני השמות והמדות, שם א־ל שד"י, שנראה בהם לאבות ושם הוי' שנגלה בגלות וגאולת מצרים ושאר הדורות, ונביא מלשונו (לעיל ב):

"וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה (Zא־ל שד"י) שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת".

ובלישנא קלילא דידן נבאר הכוונה, כי בשם א־ל שד"י הקב"ה פודה ומציל ונותן עושר וכבוד וכל טובה, אבל השפע הטוב הזה מוסתר בתוך מערכת הטבע (ואין זה סתירה למה שכתב ראב"ע כי שד"י ל' שידוד המערכת, כי אע"פ שמסתתר בתוך המערכת מ"מ נס הוא, וכל נס הוא שידוד), והרואה אומר מנהגו של עולם הוא אבל הנותן ליבו מבין שהם באמת שכר ועונש לפי מעשיו.

בהמשך דבריו מבאר רמב"ן הטעם למה בגלות מצרים ואילך נשתנית המדה והופיע המקום בשמו המיוחד שם הוי', וז"ל: "והנה אמר האלהים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל". ודבריו אלו מצטרפים למש"כ לעיל עה"פ (לעיל בפ' שמות ג, יג) ואמרו לי מה שמו גו', וז"ל שם: "והנה אמר ישאלוני על שליחותי אם היא במדת א־ל שד"י היא שעמדה לאבות, או במדת רחמים עליונית שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה", ועוד שם להלן: "ולכך צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' שלחני (פסוק טו), כי השם הזה הוא מדת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו, ויחדש אותות ומופתים בעולם".

כלומר, כיון שרצה הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים גדולים הגוברים על התולדה והטבע העומדים בעולם מיום יצירתו, לכן הופיע אליהם בשם הוי' שבו נעשים נסים מחודשים ביצירה, והוא גם שם מדת רחמים עליונית (ונר' שרומז בזה כי לפי ששקעו בע"ז במצרים הוצרכו לגאולתם למידת רחמים עליונית).

ואחר הדברים עדיין צריכנא להבין דעת קדושים, דהא ניחא נתבאר למה הוצרך השם המיוחד להתגלות בימי יציאת מצרים כדי לחדש אותות ומופתים, ועדיין לא נתבאר לי למה לא נהג שם זה גם בימי האבות. שהרי פשיטא דגם בזמנינו ובשאר כל הדורות נוהג מנהג הנסים המסתתרים בטבע, וכפי דברי רמב"ן במקומות הרבה שכל מעשי העולם הם נסים נסתרים, והרי מבואר שמדה זו היא מידת א־ל שד"י, ודורותינו אלה הם המה אותם גלויות שנאמר בהם (לעיל ג, יד): "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", כפירוש רש"י: "אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות", והיינו שם הוי', אם כן בהכרח כי השם והמדה של א־ל שד"י וגם שם הוי' משמשים זה לצד זה, אם כן לאבות נמי אמאי לא נגלה להם גם בשם הוי' שנגלה לבנים, ויהיו משמשים זה לצד זה. ועוד שהרי נאמר (ג, טו): "זֶה־שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר", ובודאי פסוק זה לא הוציא מכללו גם דורות האבות אלא שם הוי' הוא בכל הדורות, וע"כ צריך לומר, ששניהם נוהגים בכל הדורות, אלא שבדורות האבות היה השם א־ל שד"י נגלה והשם הוי' נסתר ובדורותינו הוא בהיפוך. ומ"מ הדין נותן כי כשם שיש טעם למה ביציאת מצרים בא שם הוי' דוקא באתגליא, כך יש טעם למה בדורות האבות הוצרך שם א־ל שד"י דוקא להיות באתגליא, ומילתא טעמא בעי.

וטרם נבוא למצוא טעם בדבר, יש לשאול עוד: אחר שידענו שהשם א־ל שד"י עניינו השפעת עושר וכבוד וכל טוב הצלה ופדות בלי לחרוג ממסגרות הטבע, עד שיחשב לרואים שהוא מנהגו של עולם, וידענו כי נראה המקום לאבות במידה זו, אם כן היאך מתיישב הדבר שהגנתו וחסדו של המקום על האבות היתה כה ברורה וידועה עד שגם מלכי אומות העולם ושריהם הכירו בכך, כנאמר במזמור הודו לה' כי טוב (תהלים קה, ט־טו): "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם גו', ויתהלכו מגוי אל גוי ממלכה אל עם אחר. לֹא־הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים, אַל־תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ", ולכאורה איך יתכן לומר על זאת שיחשב לרואים שהוא מנהגו על עולם, והרי כולם מודים ומכירים שאצבע אלהים היא.

ויש לצרף לדברי רמב"ן שבמדת א־ל שד"י הקב"ה משפיע עושר וכבוד וכל טובה, את דברי רבי יוסף גיקטיליה (חד מראשוני גאוני הקבלה שהיה בתחילת האלף השישי ונחשב ספרו מספרי היסוד בחכמת הקבלה), שכתב בביאור השם א־ל שד"י (בספרו 'שערי אורה' שער ב, ד"ה ואחר שהודענוך) וז"ל: "דע כי מדת א־ל חי נקראת לפעמים א־ל שד"י, והטעם לפי שממנו נמשך הכח והשלמות והשפע והאצילות בשם הנקרא אדנ"י עד שיאמר די, ולפיכך ארז"ל במסכת חגיגה (יב,א) שד"י שבו אמר לעולמו די, ואע"פ שמשמע כמו שאמרו שם שהיה העולם מרחיב עצמו והולך עד שאמר לו די, העיקר הפנימי הוא כי במדת א־ל שד"י הוא נותן מזון לכל בירה ובריה ומשלח ברכותיו לאדנ"י עד שיבלו שפתותיהם מלומר די כו', וכל הברכות והטובות הנשפעות באדנ"י למלאות צורך כל בריה ע"י א־ל שד"י הם כו'". עכ"ד. וע"פ דברי רבותינו הקדמונים הללו י"ל דההשפעה דמדת א־ל שד"י לזוכים בה היא כ"כ בהירה ובוהקת, שגם אומות העולם ושריהם מכירים בדבר, ומה שאמרו שהרואה אומר מנהגו של עולם, היינו הרואה בעיניו ומלבר, אבל המתבונן לגיו ונותן לבו, ואפילו גוי, מכיר ויודע שחסד ה' חופף עליהם כל היום. ועדיין גם אחר הכרה זו, הנהגה זו נחשבת נס נסתר הואיל ואין בה שבירת כללי הטבע. וגם מה שנגלה המקום על מלכי האומות להתרותם שלא ירעו בבחיריו, מ"מ אין בהתגלות זו סתירה של דרכי הטבע, כי ההתגלות היא בנֶפֶשׁ וממשלת הטבע היא רק בעוֹלָם ובשָׁנָה.

ונראה עוד ביסוד ההפרש שבין מדת א־ל שד"י ומדת שם הוי', כי ההשפעה במדת א־ל שד"י היא בענין האהבה, כי האבות נקראו אהובים, אברהם נקרא אהוב כנאמר (ישעיה מא, ח): "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי", יעקב נקרא אהוב כנאמר (מלאכי א, ב): "וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב", וכולם נקראו אהובים, כדאמר בתנדב"א (פרק כו): "אי זו היא אהבה כו' שאינה תלויה בדבר כו', כגון אהבת אברהם יצחק ויעקב להן ולבניהן ולבני בניהם עד סוף הכל הדורות". ואולם ההשפעה בשם הוי' היא בענין קרבת אב לבנים, כדמצינו שבגלות מצרים נתחדש לישראל התואר בנים, כדכתיב (ד, כב): "וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל".

ולסבר האוזן בחילוק שביניהם, הוא במשל ההפרש שבין דוֹד לאָב, שדוד הוא לשון אהבה (כמו שיה"ש ה, טז: זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי), על שם שהדוד אוהב את בני אחיו, ומה זכה הדוד שיקרא בשם אהבה יותר מן האב, וכי האב אינו אוהב את בניו יותר. והטעם כי הדוד אינו אלא לאהבה וליתן מתנות, אבל האב אמנם רוצה להשפיע אך טוב וחסד על בנו, אבל פעמים הרי החושך שבטו שונא בנו, והאהבה כבושה בלב, ובגלוי נראה השבט והמקל, לכן לא נדבק השם דוֹד באב (ואפשר שעיקר השם דוד לאחי האב וממנו הושאל לאהבה, ומ"מ מהא נמי איכא למידק ממה שלא דבק הכינוי אב לאהבה, וכגון שייאמר 'זה אבי וזה רעי'. וראה יונתן עה"כ (ויקרא י, ד): "עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן", שתרגם 'חביבא דאהרן'. אבל אונקלוס תרגם: 'אחבוהי דאהרן', אך ראיתי מפרש שגם 'אחבוהי' ל' אהבה, כי השרש 'אחב' וה"א וחי"ת מתחלפות).

וזה תוכן שאילת משה (לעיל ג, יג): "וְאָמְרוּ־לִי מַה־שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם", כי יאמרו הן ידענו כי מדת א־ל שד"י שהנהיג בה את אבותינו כבר נתכסתה מלהראות לנו מזה קצ"ב משעה שמת יעקב אבינו ועד הנה, שמאותה שעה נסתתמו העינים והלבבות מצרת השעבוד, והשיב לו הקב"ה לומר להם (שם, יד): "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – מדה זו שאני נוהג בכם בגלותכם מעולה היא טפי, ואשריכם ישראל שאתם בניי ובשמי הגדול אוציא אתכם והוּצאתי אִתכם מארץ מצרים (ור' בארוכה לקו"ש חלק כו, פרשת שמות, שיחה ג).

מעתה נלכה ונשובה לשאלתינו הראשונה לדרוש אחר הסיבה שהוצרכה להיות מדת שם הוי' כבושה בימי האבות ובגלוי נהגה בהם מדת 'אל שדי'.

ואכתוב הנלענ"ד בס"ד, בהקדים דבר הראוי לשימת הלב שמצינו בתפילת משה על ישראל בב' עוונות שנסתבכו בהם בדור המדבר, חטא העגל וחטא המרגלים. בחטא העגל התפלל (להלן לב, יב): "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וגו', ובחטא המרגלים אמר (במדבר יד, טו־טז): "והמתה את העם הזה כאיש אחד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֶת־שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ גו' וישחטם במדבר". ויש לתמוה למה בעגל תלה דבריהם שיאמרו שהוציאם להרוג אותם בהרים, ומרגלים תלה באין יכולת להכניסם לארץ.

ובפשטות יאמר כי במרגלים עמדו סמוך לכניסתם לארץ לולא החטא ואם כן המניעה היא 'מבלתי יכולת'. אך אין זה מספיק, דגם בחטא העגל כבר ידעו האומות שהיתה מגמת פניהם לארץ כנען, והיה אפשר למשה לומר "למה יאמרו מצרים לאמר מבלתי יכולת להביא את העם לארץ כנען הסיבם למדבר וישחטם שם", כי הטענה של 'להרוג אותם ולכלותם מעל פני האדמה', נשמעת כטענה דחוקה, דאם שונאם כל טורח זה למה, יהרגם בבקעה בארץ גושן.

והתשובה לענ"ד, כי ישנה בלב אומות העולם השונאים לישראל צרעת ממארת ומינות נושנת, כשרואים שישראל דוויים וסחופים דור אחר דור אומרים שהמקום בחר בישראל ח"ו שלא לטובתם אלא בשנאתו אותם ובשביל להרע להם באחריתם, והיו השוטנים במצרים רגילים להשמיע דבר זה באזני ישראל לרדותם ולענותם (ובצחות י"ל הא דכתיב (דברים כו, ו): "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה", רמז שתחלה עינו נפשותם בדיבור פה שלא ירדו למצרים אלא בהיותם רעים ולכך נוצרו להשתעבד), ולכן כשיצאו ישראל וחטאו בעגל סמוך ליציאתם, כשיבואו המצרים לפרש את מיתת ישראל במדבר יאמרו 'ברעה הוציאם' כמו ששננו לשונם לדבר מאז, ומה שהוציאם בנסים ובטקסים גדולים אינו אלא לפרסומא, עפ"ל. אך אחר שכבר עשו יותר משנה במדבר ובנה להם משכן והוליכם י"ד מסעות לארץ כנען כשהולך לפניהם בעמוד ענן יומם ועמוד אש לילה, כסותם לא בלתה ורגלם לא בצקה, כבר הוחזקו שמבקש ליתן להם את הארץ אלא טענו שח"ו אינו יכול.

וזה גם טעם הכתוב במרגלים (דברים א, כז): "וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם גו' לְהַשְׁמִידֵנוּ" – ואיך אפשר שדיבור זה יצא מבטן ולב ישראל קדושים בני האבות מי שראו עשרת המכות ועמדו רגליהם על הר סיני, אלא פליטת הפה היא ממה שעדיין הדילטוריא של השוטנים היתה מצלצלת באוזניהם, לומר שבחר בהם אלוהיהם ח"ו בשביל להרע להם. וישראל שהם בעצמם ראו הנסים הגדולים ממצרים ועד הנה לא היה היצר יכול לתפוס אותם בליבם בטענת 'מבלתי יכולת' (ושאמרו, במדבר יג, לא וברש"י, כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ, ברמז אמרוה ולא מלאם ליבם לאמרה בביטוי שפתים), אבל טענת 'בשנאת ה' אותנו' תפסם, כי כבר היתה קלוטה באזניהם לשעבר ובעת של רוח נכאה וחלישות הדעת נפלטה מפיהם. אבל הגוים בשעה זו שכבר עמדו ישראל קרוב לשערי ארץ ישראל טענת 'מבלתי יכולת' יותר נוחה לתפוס בהם.

וקצת סמך לענין זה בדברי רלב"ג עה"פ (י, י): "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", וז"ל: "ראיתי כתוב בספר אחד כי חכם אחד אמר לפרעה מלך מצרים ששם שני אלוהות האחד הוא פועל הרעות והאחד הוא פועל הטובות כו'. וסוף הדברים הנה אחשוב שלזאת הסבה אמר פרעה 'ראו כי רעה נגד פניכם', כי הוא חשב כי אלהי ישראל הוא האלוה אשר הוא פועל הרעות, מפני מה שראה מאותותיו אשר שם בקרבו, ולזה אמר להם שהם מבקשים רע בלכתם אחרי אלהיהם, כי לא יעשה להם רק רע [עפ"ל], ולזאת הסבה אמר משה 'למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים'", עכ"ל. וכעין זה ב'תולדות יצחק' עה"פ (שם): "יש פילוסוף ושמו אנוב שסברתו שיש שם שתי אלוהות אחד פועל הטובות ואחד פועל הרעות, ואמר פרעה פועל הרעות הוא אלהיכם שמיום שבא למצרים לא עשה שום טובה אלא רעות ומכות וזהו שאמר משה 'למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם', פועל הרעות הוציאם 'להרוג אותם בהרים'", עכ"ד.

ולפי המתבאר יש לומר גם בענין ההנהגה עם האבות הקדושים מה שהיתה במדת 'א־ל שד"י', כי רצה המקום אשר בתחילת ייסוד עם ישראל לאלף דור, תראה ותגלה לעין כל מידת ברכתו ושמירתו עליהם ואהבתו אותם. ובימיהם לא היתה יכולה ליראות בגלוי שום צד של מדת האב הנותן שבטו בבנו, כי יאמרו שבחר בהם לרעה וברעה הוציאם מכלל האומות ח"ו כדי להרע להם, ולכן וארא אל האבות בג' דורות זה אחר זה לקיים חזקה של הנהגת 'א־ל שד"י', הנהגה של לא הניח לאיש לעשקם ויוכח עליהם מלכים. ואחר שהוחזקו ע"י האבות באהבת הבורא אותם, יכולים ישראל להשיב למחרפיהם כי הצרות הבאות עליהם הם מצד הנהגת אב ובנים ומה לכם ולנו בדברים שבינינו לבין אבינו שבשמים. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל־חַטֹּאתָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם (מיכה ז, יט־כ). אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד (תהלים קב, יד).