וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם: וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת גו' וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם: (שמות ג, כא־כב)

נשיאת חן לענין ההשאלה ולענין החרטה ונקיפת לב, בדברי רמב"ן כאן ולהלן

ענין שאילת כלים ושמלות עם נשיאת חן בעיני מצרים נזכר ג' פעמים בסיפור יציאת מצרים בספר שמות. הראשון בהודעה (כאן) בהתגלות ה' למשה בסנה, והשני בצוואה (להלן יא, ב־ג), לאחר מכת חושך ועם התראת מכת בכורות, והשלישי במעשה (להלן יב, לה־לו) ביציאת מצרים מיד לאחריה. צריך ביאור ענין הודעה זו בראשית הדברים בעוד משה במדין עוד בטרם קיבל עליו השליחות, ומה היה המקרא חסר אילו לא נכתבו אלא הצוואה והמעשה דלהלן בפר' בא.

ופתחא טבא לפרשתא דא נ"ל בדברי הרמב"ן להלן בצוואה. וז"ל שם (להלן יא, ג): "וטעם ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים – שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמר, אנחנו הרשעים גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים". כלומר החן דהכא אינו החן עבור ההשאלה אלא ביטול השנאה ששנאו אותם וחרטה על החמס בכפיהם בשעבוד ורוצים בטובה שהקב"ה חונן את ישראל ומתוך כל אלה השאילום בחפץ לב.

וההכרח של הרמב"ן לפרש כן ולהפקיע משמעות נשיאות החן שם משאר המקומות מפורש בדבריו בהמשך שם: "ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר 'וַיִּתֵּן ה'', אבל היה אומר 'ואני אתן את חן העם', ולמטה בשעת מעשה נאמר 'וַה' נָתַן'". כלומר 'ויתן ה'' בלשון עבר הוא המאלצנו להבין כי הדיבור בדבר שכבר נעשה והוא החרטה ונקיפת הלב, ולא נשיאות החן להשאלה שעדיין עתידה להיות. ובאמת אחר שגילה לנו הרמב"ן ענין החרטה וההבטה בעין טובה על ישראל, יתכן לומר שגם בב' המקומות הנוספים נשיאות החן מכוונת גם לענין החרטה וגם לענין ההשאלה, אלא שהמקרא של הצוואה בהכרח שאינו לענין ההשאלה אלא לחרטה בלבד.

ובזה מצאנו פתח להבין טעם הכתוב דידן שזכר נשיאות החן כבר בראשית הדברים. דהנה בראשית נבואת ה' למשה בסנה מאריך הכתוב במה שהקב"ה מודיע כי פקד את עמו ישראל ושמע צעקתם ונאקתם וירד להצילם, ועל זאת בא הדיבור למשה לילך ולהוציאם. ומעתה בדין שתעלה בלב התמיהה, אם כל כך דחוקים הם בקושי השעבוד ובעומק הגלות למה נדחה הדבר י"ב חודש ולמה אינו מוציאם מיד לחירות עולם, ואחר שיוציאם לא תקצר יד ה' להיטיב להם ולהשפיע להם כסף וזהב ולגלות להם אוצרות חושך ומטמוני מסתרים.

אך י"ל טעם הדבר כי מצינו בגלותינו אשר ארכה לנו בעוונותינו, הרבה פעמים בני אדם שהיו נתונים בצרה ובשביה ועדו עלייהו צרות רבות ורעות בעודם שם, הנה ביציאתם לחירות גרידא לא היתה תקנה לנפשם, כי עדיין רעיונותם יבהלום ומחשבותיהם מרדפות אחריהם בלילה ובהקיץ. ודבר מוסכם על כל בני אנוש כי לא תבוא מנוחה לנפשותם, אלא בג' דברים: א. עונש קשה למענים. ב. בקשת מחילה ולו הבעה של חרטה מצידם. ג. פיצוי רב ועצום בממון.

והנה גזירת גלות מצרים לא נתפרש טעמה בהדיא בכתוב (בראשית טו, יג): "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" Z סתם ולא פירש. ומפורסם דרש חז"ל (נדרים לב,א) בענין "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח). אך רבותינו הראשונים לא נמנעו מלתת טעמים אחרים לדבר. האברבנאל בפירושו להגש"פ (בפיסקא ברוך שומר כו') מביא ג' טעמים, הראשון בהם הוא שהגלות היתה בעוון מכירת יוסף. ראב"ע בפי' לשיה"ש (א, ז) תולה הגלות בעוון עבודה זרה, וז"ל: "אל תראני – השמש הוא גלות מצרים ומי סבב לי שתכני השמש, אנשים מבני אמי ששמוני נוטרה שאטור דתים נכרים ועזבתי שלי, וכן תמצא בספר יחזקאל שהזהירם הנביא שישובו כי היו מהם עובדים עבודה זרה ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בם בתוך ארץ מצרים". ועוד מרבותינו כתבו טעמים נוספים. אך מה שהכתוב סתם ולא פירש נוכל לומר שרמז בזה כי הבוחר יבחר הקרוב לנפשו, וסוף כל סוף הוא כעין סוד, אלא שנפש כל איש ישראל יודעת מאד כי יהיה מה שיהיה טעמה הרי לְךָ ד' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים (דניאל ט, ז), ואין טעם הגלות וסודה במה שבין ישראל למקום מפרעת מנוח נפש היהודי ומפעפעת בו אחר שנגאלנו.

אך בצד שבין ישראל לאומות העולם, קושי השעבוד והעינוי שנתענו מידי המצרים היה גורם לעקת נפש גם אחרי יציאתם. שהרי הגוי השונא לא ביקש לקיים גזירת המקום של עבודה ועינוי אלא בשנאתו ומשטמתו בא, וגם אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א, טו), וכדי לרפא אותה עקא היה נצרך שיתקיים במצריים ג' הדברים דלעיל.

ונראה כי זה ביאור לשון המקראות כאן: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" (ג, יט) – כלומר, אילו היה פרעה נוח להוציאם היה מקום לחשוש שמא אחר מכה אחת או שנים יוציאם, אבל מאחר שגלוי לפניו שבלא יד חזקה לא ישלחם, הרי דרך סלולה להעלותו על דרך עשר המכות, כדי לקיים בהם מצות פריעה וענוש יענשו בעשר מכות מפליאות זו קשה מזו לעיני ישראל, ובזה יתקיים התנאי הראשון לריפוי נפשם הפצועה של ישראל – עונש קשה למענים.

ואומר (ג, כ): "וְשָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת־מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי" גו', היינו העונש הקשה כאמור, וגם יש בזה ביטוש והלקאה המביאים להמסה של הלב המצרי האטום ופתיחת דרך לחרטה ונקיפת לב. ואף כי פיהם דיבר שוא ולבם מתהפך בין לילה שאמרו (יד, ה): "מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל", מ"מ נפש הישראלי ששמעה החרטה, יודעת כי באותה שעה אמרוה בכל ליבם, אף כי באונס עשר המכות אמרוה, הנפש מכירה כי אותה אמירה היא האמת אלא שלאחר שעה חזרו לרשות יצרם הרע ונפשם הטמאה. ואמר (ג, כא): "וְנָתַתִּי אֶת־חֵן הָעָם־הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וגו', היינו כפירוש הרמב"ן שנשיאת חן אינה רק לענין ההשאלה אלא לענין החרטה, שאמרו "אנחנו הרשעים גם עושים חמס", ובזה ניתנה השבת נשימה והבראה לישראל המעונים, ונתקיים התנאי השני לכך Z בקשת מחילה ולו הבעה של חרטה מצידם.

וגומר ואומר (ג, כב): "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" גו' – שישאילום ברעות לבם כלי כסף וזהב ושמלות לאין מספר, ועד אשר "וְנִצַּלְתֶּם אֶת־מִצְרָיִם" כדמתרגם אונקלוס: "ותרוקנון ית מצרים", אשר יש בזה נחת רוח למעונים, לא זו בלבד שיצאו ברכוש גדול, אלא גם שלא הבוזזים נשכרים מחמסם ונתרוקנו מכל טובה. ובזה הושלם התנאי השלישי לרפואת הנפש – פיצוי רב ועצום בממון.

ונראה עוד הא דנקט הכתוב ל' שאילה בדבר. ויש דעות חלוקות אם שאילה זו היא מתנה גמורה או שאילה סתם בגניבת דעת. וי"ל דדוקא נקט ל' שאילה אפילו אי נימא דזו מתנה, כי אילו היה נאמר בו לשון מתנה, היה משמע מתנה בנדיבות לב ולפנים משורת הדין. אבל השתא דנקט ל' שאילה, דמיא לשליח בית דין הנוטל חפץ ששנים נצים בו ומוסרו לבית דין לדון בו והחפץ יותן למי מהם שיזכה בדין. כך ישראל נטלו בשאילה כמסירה לשמים, ואחר שלא חזרו לאחר ג' ימים הוכר הדבר כי מעשה בית דין היה כאן, כי זכו בו בדין בעבור הצער והעינוי שנתענו על ידי מעניהם. כנלענ"ד.

gh