וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי: (שמות ב, א)

למה לא נזכרו שמות עמרם ויוכבד בשמותם בנישואיהם אלא שם השבט

ושאלו, למה העלימה התורה כאן את שמות עמרם ויוכבד ולא יחסה את משה אחריהם.

והנראה, דהא היתה אז שעת הגזירה שגזרו (א, כב): "כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", וכשהוציא עמרם את אשתו ואחריו נהגו כל ישראל, היה הדבר רצוי לשלטון כי נתקיימה ונתבססה גזירתם למעט את ילדי ישראל בכל מה שיכולים. ואילו כעת שהחזירה היה המעשה כמין התרסה כלפי השלטון ושוטריו, וכעונים אחר הבת קול (רש"י א, יב) אתם אומרים פן ירבה ואנו אומרים וכן ירבה, ולכן נהג הדבר בצנעה, ורמז הכתוב לצנעה זו בהצניעו שמות בן ובת השבט. וכעין שנהגו בגזירות שאחר חורבן שני, שמשתה נישואין ומילה היו עושין בצנעה והשוטרים כשהיו רואים אור הנר היו רצים ואומרים משתה נישואין שם, או משתה הולדת הבן (סנהדרין לב,ב). ואף שאמרו חז"ל (סוטה יב,א) שהושיבה באפיריון והיו ישראל שמחים כנשואי בתולה, יש לומר שהיה בצנעה כלפי המצרים ובפרסום כלפי ישראל, כדי שישמיעו זה לזה בצנעה ויחזירו כולם את נשותיהם.

ומה שרמז הכתוב שמותיהם בשם השבט ולא ברמז אחר, בא לומר שעשו מעשה הראוי לבני שבט לוי ולבנות שבת לוי, דהא הם חילו של הקב"ה כדכתב הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל (פרק יג, הל' יב), והם לא נשתעבדו במצרים, ובמעשה העגל כשקרא משה (לב, כו): "מִי לַה' אֵלָי" נאספו אליו כל בני לוי, וכן כל הקנאים האמיתיים לשם שמים היו מבית לוי, כפנחס וכאליהו (שהיה כהן, ב"מ קיד,א ורש"י שם) וכבני חשמונאי. אם כן גם כאן כשהיה צריך מעשה של התרסה נגד השלטון עמד בן לוי ולקח את בת לוי, אותן כלה וחמותה יוכבד ואלישבע, או אם ובתה יוכבד ומרים, שלא שמעו למלך מצרים ותחיינה את הילדים, ולכן וילך איש מבית לוי דייקא ויקח את בת לוי דייקא, הם הראויים לדבר זה.

וחזינן הכא דכל התחלת גאולה צריכה גם התערותא דלתתא, והתערותא זו אינה צריכה להיות בקריאת תיגר בפרהסיא נגד המשעבד, אלא קריאת תיגר רוחנית, בידיעה שאף שגופנו משועבד, נפשינו אינה משועבדת, ואם למיסים וארנוניות מלך אתה, ואם לתורה ומצוות אתה והכלב שווין (ויק"ר לג, ו), וע"י מעשה זה נולד מושיען של ישראל, ואף שארכו לנו הימים הרבים ההם, סוף סוף יש קץ לימי הרעה ואחר שמונים שנה נגאלו. וכל זה נרמז בכתוב וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת־בַּת־לֵוִי וגו'.

gh