וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים (שמות א, כא)

המידה כנגד מידה בהבטחת הבתים למיילדות

פירש"י: "בתי כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים". ורבים שאלו במה השכר של בתי כהונה ולויה נחשב מדה כנגד מדה בעבור הצלת הבנים.

ובשם הגרי"ד סולובייצ'יק (בן הגרי"ז מבריסק זצ"ל) מובא (הגש"פ 'גאוני ליטא' עמ' פד), דהא פרעה לא גזר על הנקבות, וא"כ גם אחר הגזירה לא היה עיקר קיום עם ישראל בסכנה, דהא דינא הוא דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר (יבמות כג,א), אך מה היה בית ישראל חסר בתי כהונה ולויה שהם תלויים במשפחת אב, בכהונה נאמר (במדבר א, נא): "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", ובמלכות נאמר (דברים יז, טו): "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", מעתה שפיר איכא מדה כנגד מדה, כי המיילדות הצילו את הזכרים ועל ידן התקיימו הכהונה והמלכות בישראל, על כן זכו במדה כנגד מדה לבתי כהונה ולויה ובתי מלכות.

ולדידי לא הוי ניחא לן בהאי פירושא, שהרי מתן שכר בא תמיד מדה כנגד מדה והשכר הוא כעין ציון שבח ומעלת המעשה, וא"כ נתת שבח למיילדות על עסקי ייחוס במקום שראויין לשבח של הצלת נפשות מישראל ועשו כן כשהעמידו נפשן בסכנה להציל אחרים, וזה השבח אין למעלה הימנו ואיך נמיר זה השבח והכבוד בדבר אחר.

לכך נראה לפרש המדה כנגד מדה באופן אחר. והיינו לפי שהמיילדות עשו מעשיהן מתוך יראת שמיים, כפי שהעיד עליהן כאן הכתוב "וַיְהִי כִּי־יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים" וגו', ולהכי אתי סיפא דקרא "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים", נתן להם מידה כנגד מדה דבר שיראת שמים תלוי בו, בתי מלכות ובתי כהונה.

דהנה על מלך אמרו (משנה הוריות ג, ג) שאין לו עליו אלא ה' אלוקיו, דהיינו כי מי יעצור בעדו לעשות כל אשר יזום אם לא כי יראת שמים נגעה בלבו, ואם כן מידה זו של מלכות אינה ראויה לכל אלא למי שיעיד עליו יודע תעלומות כי ירא שמים הוא, לו המלכות ראויה ולזרעו, לכן ניתן להם בתי מלכות.

וכן בתי כהונה הוא דבר שצריך בו יראת שמים, דעבודתם "לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ" (דברים י, ח), והני כהני שלוחי דרחמנא להכריע בין דם לדם ובין נגע לנגע, כדכתיב (דברים יז, ט): "וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" וגו', השווה לך הכתוב בין הכהנים לבין השופט אשר יהיה בימים ההם, ועוד כתיב בשבט לוי (שם לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל", ודין הוא להלכה להקדים כהנים ולוים במינוי לסנהדרין, כדפסק הרמב"ם (סנהדרין ב, ב): "ומצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים, שנאמר (דברים יז, ט): וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" כו'.

ובכלל ייעוד שבט הכהונה היותם הדבקים במקום הנאספים לקנא לשמו, כמו שכתוב במעשה העגל שאז הובדלו לשמו (שמות לב, כו): "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי", וכתיב התם (שם, כט): "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו" גו', ופי' רש"י: "מלאו ידכם, אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום", ואין קנאות אלא זו שבאה מתוך יראת שמים, דבלא יראת שמים קרוב הדבר לשפיכות דמים. א"כ יפה קבלו שכר דבר שצריך בו יראת שמים כנגד מדת יראת שמים שהיתה בהן.

ולפי"ז אין המדה כנגד מידה מיוחסת לתוצאות המעשה, אלא לסיבותיו ואופן עשייתו, שהן עשו הדבר מתוך יראת שמים וקבלו דבר שרק מי שיש בו יראת שמים יכול להצליח בו כנ"ל. כך לענ"ד.

Q

ואחרי שובי נחמתי דשפיר יש לתרץ דברי הגריד"ס זצ"ל, כי מצינו ביעקב אבינו שנתן קדימה בדיני נפשות לרחל ויוסף והעמידם אחרונים בפגעו בעשו אחיו, וגם את בני לאה הקדים לבני השפחות, וראה מש"כ בארוכה במקומו (וישלח לג, ב) די"ל דמדיני העדפה בפדיון שבויים העמידם בסדר זה, דהצלת מלך וכה"ג היא הצלת כל ישראל, ואין ישראל יכולים להתקיים בלא גדולים ומנהיגיהם המורים דרכם בכל הדורות, וכל אחד מישראל בעת צרה מוסר נפשו להצלת ראשי ישראל כחייל הנותן נפשו בעד מלכו ביודעו שהנצחון תלוי בו. והני נשים גדולות יוכבד ומרים שעשו בשביל הצלת בני ישראל הפשוטים, אך גם זכו לבינה יתרה להכיר במעלת משפחות מיוחסות שקיום האומה תלויה בהם, שפיר זכו במדה כנגד מדה ליעשות אמהות המלכות והכהונה.

gh