כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו: (ויחי נ, יז)

למה לא נמחק חטא מכירת יוסף בתשובת השבטים ונשאר רישומו לדורות, ובדברי הגר"א דהגוזל פרוטה ומתו הגוזל והנגזל אין תקנה עד שירדו שניהם לעולם ויחזיר לו הפרוטה

כבר שאלו הראשונים מפני לא נתכפר לגמרי חטא השבטים במכירת יוסף, ונדרש דמם בימי חורבן ביתר בהריגת עשרה הרוגי מלכות. ומצאתי שני מהלכים חלוקים בביאור הדבר.

מפורסמים דברי רבנו בחיי, ואלו דבריו (נ, יז): "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו – תכף שהזכירו לו אביו בכה לגודל האהבה ונכמרו רחמיו, והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז"ל (ב"ק צב,א) שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואע"פ שהזכיר הכתוב: וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל־לִבָּם, שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחילתו, ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות, עכ"ד.

ומדבריו משמע שהשבטים עשו תשובה כל הצורך וביקשו מחילה כל הצורך, ואילו יוסף היה מבטא בשפתיו 'מחול לכם' היה נמנע הרושם לדורות. ויש לשאול למה באמת לא הוציא מפיו לשון מחילה שבזה היה לכאורה מציל את עם ישראל מכמה צרות ורעות. וגם הלב מחפש מרגוע ממה שנראה ח"ו כהפיכת הנרדף לרודף, שהתינוק שואל את רבו בבית הספר, מפני מה נהרגו נשיאי ישראל וכהנים גדולים צדיקים קדושים וטהורים עשרה הרוגי מלכות, והוא משיב לו, "מפני שיוסף לא אמר לאחיו 'מחול לכם'", והדבר נראה דומה כטענת המתלוננים על משה במעשה קורח, שבאו למחרת ואמרו (במדבר יז, ו): "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת־עַם ה'", היתכן – ולהלן ניישב בס"ד תמיהה זו.

אך מצאנו לרבותינו דרך נוספת בהסבר מבוכה זו, והם האוה"ח הק', והגאון חיד"א ('ברית עולם' על ספר חסידים סי' יא, ובכ"מ בספריו) ועוד אחרים, דאמנם השבטים בקשו מחילה ויוסף מחל להם, אבל אין בידו למחול על שחטאו בבין אדם למקום, ונביא דברי הגאון חיד"א (שם): "...וכל זה קשה דאין אחר מחילת יוסף כלום וכבר מחל להם מחילה גמורה ולמה נענשו כל כך. ונראה דהשבטים חטאו בשתים, חטאו עם יוסף וחטאו גם כן עם ה' במכירת יוסף באיזה חטאות, הן בענין עצמו הן במה שפגמו ביסוד הן מחילול ה' שהיה לעיני פרעה והמצריים [וכו'], וא"כ מה שמחל יוסף הצדיק אהני על מה שחטאו לו דוקא, אבל אכתי פש גבייהו מה שחטאו לשמים, ומשו"ה נענשו כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה והם מפלאות תמים דעים".

ולמהלך זה הרי שיוסף מחל מחילה גמורה ללא שיור טינה ותרעומת, ואילו שבו השבטים תשובה גמורה גם מחטאם בבין אדם למקום היה נמנע האסון של עשרה הרוגי מלכות. אך גם לדרך זה יש לתמוה, איך לא נתנו ליבם להתחרט חרטה גמורה על חטאם, ועל המשפט המעוות שפסקו כנגדו, ומצינו שהתחרטו על האכזריות במעשה המכירה, באמרם איש אל אחיו (מב, כא): "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ על אחינו אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וגו'", אבל על הדין שדנו אותו לא מצינו שחזרו בהם, אלא ראובן לבדו שאמר (שם, כב): "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ", אבל שאר האחים לא השיבו דבר על מאמר ראובן ואין שתיקה כהודאה כאן, כי יש לבעל דין לפרש השתיקה שאכן דמו נדרש מפני האכזריות ולא מפני הדין (אבל בדברי ראובן עצמו לא נכון לפרש כן דא"כ מה הוסיף על דברי האחים).

ואם נתנה רשות נראה לומר בדרך אחרת, ובמחשבה שנית נראה לכלול בקנה זה גם ב' הדרכים שהובאו לעיל וכדלהלן:

יש לומר הטעם שחטא מכירת יוסף לא נתכפר, הוא בפשטות, שמפני כובד העוון אי אפשר לו להתכפר בלא עונש ומירוק. וכדוגמת חטא העגל, אף על פי ישראל עשו תשובה מ' יום בבכיות ותחנונים, ואכן הקב"ה נתרצה להם בלוחות שניות והקמת המשכן, ומ"מ עדיין נותרה הגזירה (שמות לב, לד): "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם", ואין לך כל פורענות שבאה על ישראל שאין בה שמץ מחטא העגל. וכך גם בחטא המרגלים, כדכתיב (תהלים קו, כו־כז) "וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם גו' וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם גו'", וברש"י (שם): "מאותה שעה נגזר עליהם חורבן הבית כו'". כמו כן בחטא מכירת יוסף, אף על פי שעשו השבטים תשובה בכל לבם ויוסף מחל להם בכל לבו, עדיין רושם המעשה רשום ברקיע ובעולם הזה, וגם החילול שם שמים בעיני האומות (שהזכיר הגחיד"א בדבריו שם וקצרנו דבריו לעיל) נותר בעולם, שזה ניכר גם מזה שהפורענות שבאה על עשרה הרוגי מלכות באה על ידי מלך נכרי שכביכול בא לדרוש דמו של יוסף מדין גונב איש ומכרו, כידוע בהמדרשים ומהפיוט 'אלה אזכרה' של יום הכיפורים.

וכמו שמצינו בענין הזכות, כמו זכות עקידת יצחק, שזכותה עומדת לנו לעד, ואף שבפועל ממש לא עלה יצחק אבינו לעולה, הזכות עומדת לנו לעולם ואין נפקא מינא כלל אם בפועל ממש הקריבו או לא, כן בענין החובה, לרוב חומרת החטא ביחס לקדושת השבטים, אין נפקא מינה גמורה מה שלא המיתוהו בסוף, ונחשב לשבטים ולישראל כחטא שרישומו לדורות.

ויש לחבר עם זה דברי הרבינו בחיי וגם דברי הגחיד"א, כי אכן יוסף לא הוציא בשפתיו מחול לכם, מפני האי טעמא גופא, לא שלא מחל להם בכל ליבו, כי במה שבינו לבינם מחל להם, אבל כיון שיש כאן בינם לבין המקום אינו יכול למחול על הבינו לבין חבירו, כי יש לומר דמה דאמרינן (משנה יומא ח, ט): "עבירות שבין אדם לחבירו אין מתכפר עד שירצה את חבירו", אין רוצה לומר שאם ריצה את חבירו ומחל לו אזי הוא מחול במה שחטא בבינו לבין לחבירו, אלא רק שנותר לו חיוב תשובה גם לפני המקום, לא כך, אלא תחלה לכל הוא חייב לשוב בבין אדם למקום ולהכיר ששלא כדין חטא כנגד חבירו, דאם אינו עושה כן לא עשה חרטה שהיא מעיקרי התשובה.

ואפילו את"ל בסתם חטא שבין אדם לחבירו, שבעת החטא ידע החוטא שהוא חוטא, או כשחטא בשוגג שאם היה יודע היה חוזר מידיעתו, אפשר שמהניא תשובה זו שמרצה חבירו לפני תשובה לפני המקום, דהא באמת שב בכל ליבו. אבל בחטא כגון דידן, שהחוטא בעת חטאו אינו סבור שחטא וסבור שעושה בדין ואפילו מצרף את השכינה לפסק דינו, בכגון דא ודאי לא שייך מחילה בבין אדם לחבירו לפני שחוזר בו המעוות אשר בכפו, והיא תשובה לפני המקום להודות ששלא כדין עשה, דאל"כ נעשה הדבר כאילו אומר לחבירו: "אחי צר לי מאד, ומחל נא לי על שחטאתי עוויתי ופשעתי כנגדך, אבל דע לך, שאם יזדמן אותו המקרה שנית לפני, איני זז מדעתי, ואעשה לך שנית אותו הצער, כי כדין וכאמת עשיתי". וברור שאין המוחל צריך ואינו רשאי להוציא בפיו לשון מחילה, שהרי תוך כדי בקשת המחילה הוא חוזר ומצער אותו, ואפילו אם אומרה הוי פטומי מילי בעלמא. והיה יוסף עומד בלב נקי מכל טינה ותרעומת על כל מה שהיה בעבר, אך הוא אנוס שלא לומר 'מחול לכם' מפני שבדברם אליו אינו שומע חרטה בעיקר הדין שדנוהו ובזה כאילו החטא חוזר וניעור כמבואר. ומאידך מה שלא מצינו שחזרו השבטים תשובה גמורה על מה שחטאו בבין אדם למקום, יש לומר, לא שלא שבו, דודאי שבו בכל ליבם, אלא שהכירו שמפני חומר העוון לא יוכל עוונם להמרק לגמרי בלא פרעון, ולכן לא הזכירה התורה תשובה זו, כי לא יכלה להתקבל באופן גמור בלא מירוק, ובעמדם לפני יוסף הרגישו בלבם שלא נתמרק עוונם לגמרי ולכן לא הוציאו בפיהם חרטה על הדין שעשו כי לא נתקבלה תשובתם לגמרי, וכמים הפנים לפנים הרגישו גם השבטים וגם יוסף כי גבה טורא ביניהם, ואין בידם להשליך את העוון למקום אשר לא יזכר על לב לעולם, אלא כלשון הרבינו בחיי "הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן", ועל דאי ודאי קא בכי יוסף צדיקא.

ולהאמור מבואר דהא דאמרינן שבשביל שלא אמר יוסף 'מחול לכם' נסתבבה הרעה לישראל, אין כאן הושטת אצבע לאשמת יוסף, דלא שהיה יכול לומר 'מחול לכם' ולא היה רוצה, או שהתרשל לאסוקי אדעתיה את הצורך בכך, אלא שהיה רוצה ואינו יכול, ואנוס בדבר כי לא היה רשאי לומר מחול לכם לפני תשובה גמורה בינם לבין המקום.

Q

ובענין הדומה שהוא באותו ענין. לפני כשנתיים נזדמן לידי גליון בעריכת הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, מחה"ס 'גם אני אודך', ובו מאמר שהציע בו שאלה ששלחה לכמה רבנים וגדולים והשיבו לו והביא תשובותיהם בקצרה (והגליון אינו תח"י בעת כתיבת הדברים ואני כותב לפי הזכרון). השאלה היא כי מצא ב'ספרא דצניעותא' של הגר"א מוילנא זצ"ל, דאם נסתלק אדם ובידו גזל שוה פרוטה שלא הספיק להחזיר בחייו, חייבים הגוזל והנגזל להתגלגל שניהם שנית לעולם הזה כדי שיזדמנו זה לזה וישיב לו את הגזילה (ושו"ר שכ"כ 'מצודת דוד' על טעמי המצות לרדב"ז, מצוה תסח, ובכמה ספרים). והשאלה, תינח הגזלן, אבל הנגזל במה חטא שצריך לירד להאי עלמא שלא בטובתו.

ותחילה הביא דברי הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (שעדיין אנו בתוך השנה להסתלקותו לגנזי מרומים), שהשיב לו במילים מעטות: "על שלא מחל לו". אחר כך הביא תשובות כמה רבנים, וכמדומה שגם הם צידדו בענין קרוב להאמור, ואחד המשיבים הפליג לומר דמאחר שהנגזל הוא בעל הממון הגזול נתקיים בו המאמר "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", ויש לו חלק במה שהעוון המסויים הזה נעשה בעולם.

ולכאורה הדברים מוקשים, דח"ו דעשינו את הנקבע לקובע, ודומה כאילו אחר פטירתו של הנגזל אומרים "הנה בעל החור הזה בא הבה ונפילהו הבורה.." Z ולהלן ניישב התמיהה.

ועוד, דאטו כל נגזל שיבא לפני רבו וישאל אותו מה לעשות בממון שחברו גזל ממנו, יאמר לו מחול לו, בין שוה פרוטה ובין אלף דינרי זהב, שאל"כ אתה עתיד לחזור ולהתגלגל לעולם הזה, אתמהא.

ועוד קשה והוא העיקר, דבכך שאנו מפרסמים רעיון זה שאדם שלא מחל על שוה פרוטה מכספו שנגזל ממנו צריך לשוב ולהתגלגל, בסופו של דבר עשוי לגרום לריבוי גזל בעולם. כי יבואו עבריינים ופרוצים לסמוך על זה לגזול, ויאמרו "פלוני עשיר וצדיק ובודאי ימחול על הגזילה ולא ירצה להתגלגל בשביל אלפים מועטים".

אלא על כרחך צריך לומר כפתגם הידוע של הבעל שם טוב, הביאו רבה"ק כ"ק אדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זי"ע בספר 'היום יום...' (ליום ה' באייר): "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות". וי"ל דמצד הערבות של נשמות ישראל זו לזו, נחשב ליהודי זכות ורווח שמתגלגל לעולם הזה שבעים ושמונים שנה כדי לעשות טובה לחבירו ויקבל ממנו חזרה מה שגזל ממנו, אין זו חובה לו אלא זכות היא לו.

ומשבאנו לכאן יש לומר (לולי דמסתפינא לחטוא בביטוי שפתים לשים דברים בפי שרי תורה מה שלא סלקא אדעתייהו, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד), דבעומק שיטת הנך רבוואתא דאמרי יש פורעניות הבאות לעולם על 'שלא אמר מחול לכם', אין זה דיבור בגנותו, אלא לומר דאמנם אם אדם רוצה להציל עצמו מלשוב לעולם הזה, באמת אין ראוי לעשות כן ע"י מחילה בסתם מפני החשש שיכולה להביא קילוש בחומר איסור גזל, אבל יכול להתנות שהוא מוחל על כל גזל שגזלו ממנו שעה אחת לפי מיתתו (ולמעשה צריך הוראת רב ואולי יורה לו גם להתנות שאם יורשי הגזלן יחזירו ליורשיו את הגזלה תתבטל המחילה כדי שתהיה לגזלן מחילה מעלייתא), ואם לא עשה כן, אנו אומרים דמה שלא אמר 'מחול לכם' היה כדי לקדש שם שמים שלא להקליש חומר עוון הגזל בעולם, וכשמת אומרים בישיבה של מעלה, הנה בעל החוב הזה בא, וברוך הבא, כי הוא מאלו שיודעים כי כדאי לנשמה להתגלגל שבעים ושמונים שנה בהאי עלמא כדי להשיב גזל לבעליו ולהשלים התיקון בב"א.

gh