ויחי - נהורא

ויחי

וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: (ויחי נ, י)

למה הלך יוסף לקבור את אביו בדרך עקיפה ולא דרך ארץ פלשתים הקרובה, ודיון בדברי חזו"א הסתומים וחתומים

נשאלתי, למה כשעלה יוסף לקבור את אביו בארץ כנען, הלכו בדרך עקיפה עד שבאו לעבר הירדן ממזרח לארץ ישראל ולא הלכו בדרך הקצרה ממערב דרך ארץ פלשתים, שהיא הדרך הקצרה, כדמשמע קרא (שמות יג, יז) "וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא", כלומר אף על פי שקרוב הוא (עי' ראב"ע), מפני הטעם ד"פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם", אבל הכא מה ראו להקיף ולהאריך את הדרך.

ומצאתי שכבר דברו אחרונים בזה. הגאון נצי"ב בפירושו 'העמק דבר' כותב: "וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן – באמת ההולך ממצרים מערבה דרומה של ארץ ישראל לחברון מזרחה אין צריך להגיע לירדן כלל, אלא בהגיעו נגד חברון מעקם דרכו לצפון ובא לחברון, אבל יוסף הקיף מהלכו הלאה כדי שיתוספו במהלכו הרבה ממואב וכנענים היושבים על יד הירדן כו'", ומביא הנצי"ב סייעתא ממשנה בכלים (א, ז) שהיתה רגילות לסבב את המת בכמה מקומות להרבות מלויים לכבודו של מת. אך יש לתמוה דהא אותה הדרך שהיא מעין הדרך שעברו ישראל בצאתם ממצרים בדרכם עד ערבות מואב, היא רובה ככולה מדבר, וקרא כתיב (ירמיה ב, ו): "וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, המוליך אותנו במדבר גו' בְּאֶרֶץ לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם". ואדרבה מטעם זה של ריבוי מלווים טפי היה ראוי שילכו דרך ארץ פלשתים וארץ כנען שנקראת "אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת" (שמות טז, לה). ומיהו י"ל דמ"מ הוי פרסום גדול במה שהלכו רגלי במחנה כבד מאד וסיבבו כמה ארצות ומדבריות לכבודו של הנפטר.

וב'אזניים לתורה' להגר"ז סורוצקין זצ"ל, תמה כנ"ל, וכותב: "ואולי כדי לכבוש את הדרך לפני יוצאי מצרים שילכו בדרך זו, ומעשה אבות סימן לבנים". ויש להשיב, דהא הא דכתיב (שמות יג, יז): "כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם" וגו', אין לפרש דמן קדמת דנא ומראשית הימים גזר הקב"ה כך, אלא 'כי אמר אלהים' היינו לפי מעמד ומצב ישראל בההיא שעתא (ור' באורך מש"כ בפסוק הנזכר בפר' בשלח), ואפשר אילו זכו ישראל ולא היו נופלין במ"ט שערי טומאה גם השעבוד לא היה קשה כ"כ (עי' 'תורת מנחם' תשמ"ה ב, עמ' 903), ואזי ביציאתן ממצרים לא היתה להן נפש שפלה (עי' ראב"ע שמות יד, יג) ולא היה נולד החשש של פן ינחם העם, ולא היה צורך להסיבן דרך המדבר. ואף דמצד בורא עולמים קורא הדורות מראש נוכל לומר שנתן סימנא מילתא וסיבב שילכו במסע קבורת יעקב כמסעי בני ישראל בצאתם ממצרים, אך בעינן נמי סברת דעת תחתון מה ראו יוסף והשבטים לסבב את מסע המטה בדרך רחוקה ועקיפה.

ובנטילת הרמנא ורשותא אכתוב הנראה לי, דיוסף והשבטים בכוונת מכוין לא רצו שיכנסו המצרים לארץ ישראל במחנה כבד כפי שהיו, כדי שלא ליתן דריסת רגל וחניית מחנה לאומה של עובדי ע"ז בארץ ישראל, כי דריסת רגל תחילת כיבוש היא. וסמך מדכתיב בבני עשו היושבים בהר שעיר (דברים ב, ה): "אַל־תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא־אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף־רָגֶל" גו', ומפרש רש"י: "עד מדרך כף רגל – אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות". והכתוב פתח ב'לא יתן להם מארצם' דמשמע מגוף הקרקע, ומסיים ב'מדרך כף רגל' דהיינו דריסת רגל בעלמא, אלא מכאן סמך שתחילת כיבוש דריסת הרגל. כי התייר שבא לעבור, משדרכה רגלו נעשה כגר, ומשהתחיל לגור לאחר זמן מתערה כאזרח, ולאחר דור או דורים טוען חזקה ומבקש להוציא את הבעלים. ואף שממילא היתה הארץ נתונה בידי ז' עמי כנען, לזה לא היה ביד יוסף לעשות דבר כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה, אך לספות בידיים תוספת הורמנות של עוע"ז בארץ ישראל בל נוסיף.

ואילו הוליכם יוסף דרך ארץ פלשתים שהיא קרובה לארץ ישראל, לא היתה אמתלא לעכבם על גבול ארץ כנען, כי אין שם גבול ניכר בקרקע הארץ, והיו אנשי המחנה תמהים, הן זה מקרוב יצאנו ממצרים וכבר מונעם מלעבור עוד, ואז לא היה עולה בידו לכסות על כוונתו שמעכבם למנוע ביאת מחנה מצרים בארץ ההבטחה, ויש בזה זלזול בכבוד מלכות מצרים שהיתה מושלת בכיפה. אבל אחר שהוליכם דרך רחוקה והפגינו הכבוד שיש בליבם ליעקב בכל הדרך שהלכו, כשבאו לגורן האטד שהוא מכשול של קוצים שטורח לעברו וגם יש שם נהר הירדן שצריך לעברו, ואחר שעשה שם ז' ימים אבל, היתה אמתלא יפה שלא להטריחם עוד לחצות הנהר ולעלות בהר עד חברון ועלו בני יעקב לבדם.

ויש להוסיף בטעם זה, דכיון דכאמור מצרים היתה מלכות מושלת בכיפה (ר' פדר"א פרק יא, ותרגום שני לאסתר בתחילתו), וכניסתם במחנה כבד מאד אל תוך ארץ כנען היא כמעשה בעל הבית, ויש בחז"ל שמלכי כנען היו מעלין מסים וארנוניות למצרים (ר' פדר"א שם ועוד ראיתי במקו"א ונתעלם כעת ממני), היה דבר זה פתח לעמי העולם ללעוז ולומר, כי מה שכבש יהושע את הארץ, אע"פ שהיה זה יותר מן רל"ג שנה לאחר מכן, היה זה מכוח אותה הרשאה שנתנה מלכות מצרים לבני ישראל להכנס במחנה וברכב ובפרשים לעשות חפצם בארץ כנען. ולא כן היה הרצון העליון, אלא שכיבוש יהושע לא יהיה בו שום צד של סיוע ועזר של מלכי ארץ, אלא "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, יב), יל"פ אין עמו שום סיוע או הרשאה של מלכות שלמטה. וזה שלא כעליית עזרא, כי גאולת מצרים באה להודיע כי הכוח כולו הוא ביד הבורא ית', ועליית עזרא היתה להודיע שגם תחת ממשלת הגוים עוד ידו נטויה על ישראל לשמרם מפני העומדים עליהם. כנלענ"ד.

ואין להקשות מהא דאיתא בגמרא (סוטה יג,א הובא ברש"י) שבאו נשיאי ישמעאל ומלכי כנען למלחמה עליהם, ואיך זה מתיישב במה שהיו עובדים להם ומעלין להם מסים, די"ל דאדרבה משם ראיה, והיינו טעמא דכשראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב נסוגו מכוונת המלחמה וחזרו לחלוק לו כבוד, דהוא משום אימת מלכות מצרים שהיתה עליהם, ומתחילה סברו דגייס בעלמא בא עליהם ולא באו בהורמנותא דמלכא (ומיושבת תמיהת 'אילת השחר' כאן עיי"ש). ומיהו ב'מושב זקנים' כאן ובכמה מפי' בעלי התוס', פירשו דמשום שראו כתרו של יוסף נתפחדו ואמרו שמא יכבוש מלכותינו ולא הניחום לעבור אלא לבנים. ולדבריהם יש ליישב, דאף שהיו מעלין מסים למצרים, מדרכי האומות שהמלכים המושלים בכיפה משיירים ריבונות למלכים שתחתיהם ואין נכנסים בגבולם במחנה כבד כל זמן שמעלים מיסיהם, וכשבאים במחנה כבד זו עילה למרוד.

ומידי שיוט ותיור בקרית ספר אודות השאלה הנ"ל, מצאתי שנגע בזה הגאון חזו"א זצ"ל (בשביעית סי' ג, אות כז), אבל הדברים סתומים וחתומים וקשה להבינם כמילולם. ונביא לשונו:

"חברון היתה בחלקו של יהודה במזרחית צפונית, דכתיב יהושע ט"ו ט"ו, שעלה מחברון לדביר ומשמע דסמוכין הן, ודביר בגבול צפון כדכתיב שם ז', והיא למזרח ירושלים. וכשנשאו יעקב אבינו ממצרים לחברון, היה אפשר להם ליכנס דרך פלשתים וללכת כל אורך א"י ממערב למזרח עד חברון, ולפ"ז לא פגעו בירדן. אבל אחרי שנאמר בראשית נ' י', גורן האטד אשר בעבר הירדן, למדנו שלא היתה להם דרך לחברון ממערב אלא מצפון, ובאו כנגד הירדן והפכו פניהם לדרום עד חברון, ועבר הירדן דכתיב היינו עבר המערבי, ואולי הלכו דרך המדבר ודרך ארץ אדום והקיפו ים המלח ועברו את הירדן ככניסת ישראל לארץ", עכ"ל.

וכמה תמיהות בדברים:

א. מש"כ דדביר בגבול צפון של יהודה, במזרחית צפונית וסמוכה לירושלים ממזרח, הוא נגד הידוע והמסורת מימים קדמונים ונגד המוכח מחז"ל דחברון בדרום ארץ ישראל.

ב. מש"כ דגורן האטד הוא בעבר הירדן המערבי, תמוה, דאף כי העומד למזרח הירדן קורא לארץ כנען עבר הירדן, כאן הכתוב מספר מהיכן יצאו ולהיכן הגיעו, והן מקום היציאה דהיינו מצרים והן מקום ההגעה דהיינו גורן האטד שלשיטתו הוא בארץ כנען, שניהם למערב הירדן, ואיך יכון למספר כשלישי המדבר לומר 'אשר בעבר הירדן', בעוד שלא עמדו למזרח הירדן ואפילו לא עברו דרך שם בכל מסעם כלל. (*להערה: ובספר 'אדמת קדש' להחוקר ר' יצחק גולדהראד (זכה למכתבי ברכה מראשי גדולי א"י בימיו) כתב כי הארץ למערבו של הירדן תקרא בתוה"ק עבר הירדן, כי התורה כולה עם ספר בראשית כתבם משה רבינו אצל הירדן בעברו המזרחי, לכן הארץ אשר בעבר השני קרא בשם עבר הירדן. והדברים רחוקים בעיני, דמשה רבינו בספר דברים בעודו עומד בעבר הירדן מזרחה קורא כמה פעמים למקום עמידתם 'בעבר הירדן'. ואף דאמנם מכלל לשון הפסוק יש הוכחה באיזה עבר הוא נמצא, וכגון הכתוב (דברים א, ה): בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הואיל משה באר את התורה גו', בא 'בארץ מואב' ולימד על איזה עבר מדבר, מ"מ הלשון 'בעבר הירדן' משמע המקום הידוע והמפורסם בשם זה מזרחה לירדן, וראה עוד להלן.)

ג. מש"כ דלא היה להם דרך לחברון מארץ פלשתים מזרחה, הנה מהכתוב (מו, א): "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע גו', פשטו משמע דדרך המלך יורדת מחברון לבאר שבע הקרובה לארץ פלשתים ומשם למצרים, ולא שהלכו (יעקב וכל אשר לו) לצפון ולמערב ומשם הפכו פניהם לדרום.

ד. הא קרא כתיב אחר שבאו לגורן האטד (נ, יג): "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" גו', משמע דעד כאן עדיין מחוצה לארץ כנען הוי קאי.

ונתבונן בזה מן הקל לכבד והוא הפוך מסדר השאלות:

ד. אולי מפרש דהכתובים "ויעשו בניו לו כן כאשר צום גו' וישאו אתו בניו גו'", הם קיצור וסיכום דבר המסע, ואין הכתוב מדבר מגורן האטד והילך, אלא מתחילה ועד סוף קאמר, כלומר: 'וישאו אותו בניו' – מארץ מצרים, והוליכוהו 'ארצה כנען', ושם 'ויקברו אותו' גו'.

ג. נראה דס"ל דאמנם דרך יורדת מחברון לבאר שבע שהיא למול ארץ פלשתים, והיא דרך כבושה אבל אינה דרך למחנה כבד מאד של המלווים ליעקב, ולהכי הוזקקו להאריך לצפון עד כנגד הירדן ואז לפנות מזרחה ואחר כך להפוך פניהם לדרום.

ב. ברוב הראשונים לא מצאתי שפירשו גורן האטד אם היה ממזרח או ממערב לירדן, ודומה דהוא משום דפשיטא להו דסתם עבר הירדן הוא המזרחי, דעיקר ארץ ישראל היא במערבו ובה ישבו ישראל רוב ימי עולם ואליה עיניהם נשואות תמיד, וע"כ כשייאמר 'עבר הירדן' סתמא עבר מזרחי קאמר, אם לא שמפני ענין הכתוב מוכח דבעבר המערבי מיירי, ואז סומך הכתוב על דבר הלמד מעניינו, אך במקום שסתם, סתמא במזרח קאמר. ואולם דעת החזקוני שגורן האטד הוא אכן ממערב לירדן, ולשונו: "כלומר יושבי ארץ סיחון ועוג ראו את האבל בגורן האטד בארץ כנען שהיו קורין לו בעבר הירדן" וכו' עיי"ש דבריו. ובעניותן הדברים תמוהים שהכתוב יכנה יושבי סיחון ועוג בשם "יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי", ודרך הכתוב לקרות היושבים שם בסתם בשם 'האמורי'. והנראה לי דהחזו"א שמפרש דגורן האטד הוא ממערב לירדן, אין זה מטעם החזקוני, וגם לדבריו 'וירא יושב הארץ הכנעני' הוא הכנעני שממערב לירדן, אלא צריך טעם אחר שיכנה הכתוב מקום גורן האטד בשם עבר הירדן.

והעירוני דהחזו"א מסתמך על שיטת ראשונים (ר' 'כפתור ופרח' לר' אשתורי הפרחי, פרק מח, עיי"ש דבתוספתא מוכח לא כן וכתב דהתוספתא בזה עיקר) ד'עבר הירדן' הנזכר במשנה שביעית (ז, ט): "שלש ארצות לביעור ארץ יהודה כולה כו' עבר הירדן כולו כו' והגליל כולו כו'" הוא עבר הירדן במערב ארץ ישראל, וא"כ יש מקום בארץ מצפון ליהודה ומדרום לגליל הנקרא עבר הירדן.

אך דומה כי דוחק לפרש כן בלשון המקרא. וגם בלשון המשנה הוא יוצא מן הכלל, דבשאר דוכתא דמצינו עבר הירדן במשנה, וכגון ג' ארצות לנישואין (כתובות יג, י) וג' ארצות לחזקה (ב"ב ג, ב) לית דפליג דהוא עברו המזרחי. ונראה דגם לדברי המפרשים במשנה גבי ביעור דעבר הירדן הוא המערבי, אין הכוונה שהיה מחוז בארץ ישראל הנקרא בשם זה, אלא סימן הוא שנתנה המשנה לתחום המקום, שכן במזרחה של ארץ יהודה הוא ים המלך ובצפון ישנו לים כנרת, וביניהם יש תחום שסימנו שאין במזרחו ים אלא הירדן, והתנא תוחמו בסימן עבר הירדן, ואין לסימן זה אחיזה בתורת שם של מקום או מחוז מלבד משנה זו עצמה (ו"ג' ארצות" דקאמר לא בא לכנותם בשמות אלא לציין ג' תחומין בקרקע הארץ).

ועוד ק"ל דלישנא דקרא לפירושו היה יותר ראוי שיאמר 'ויבאו עד גרן האטד אשר בארץ כנען' ולמה תפס שם מחוז שאינו מפורסם, ולא נקט בשם הארץ הידועה, דהכי אורחא דקרא במאורעות דומים לציין שם הארץ ולא שם המחוז, וכגון: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן גו'" (לעיל לג, יח), וכן: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" (לה, ו), וכן ביהושע (כב, י): "וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן".

והר"ש שי' קסלר הביא כדמות ראיה לדברי החזו"א מהמובא בתנחומא (ויחי יז), הטעם שנתייראו השבטים מפני יוסף כששבו מקבורת יעקב, שראו בחזירתם מחברון למצרים שהלך יוסף לשכם והציץ אל הבור שהשליכוהו בו ובירך ברוך שעשה לי נס במקום הזה. והלא שכם רחוקה מחברון, אלא מכאן שהצפינו הרבה ושוב פנו ימה וירדו על השפלה ומשם הפכו פניהם לדרום למצרים. והדבר נאה אבל יש להשיב. חדא דמשום ברכת הנסים כדאי לו להאריך הדרך עד שכם. ואפשר דהוציא גם אחיו השבטים בברכתו, כי נעשה להם נס מלבוא בדמים ששמעו ליהודה ומשכו את יוסף מן הבור. וגם לעוררם כי עדיין לא הטהרו כראוי מאותו החטא, ולא משום בינו לבינם עשה אלא כי היכי דתיהוי להו כפרה בינם לבין המקום. ועוד נראה דאפשר דמעברות הירדן כנגד שכם היו, וסמך לדבר מקרא (שופטים ז, כד): "וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל־הַר אֶפְרַיִם לאמור רדו לקראת מדין ולכדו להם את המים עד בית ברה וְאֶת־הַיַּרְדֵּן גו'", ובמצו"ד שם: "ולכדו – ר"ל קחו המעברות מן הנחל אשר היה סמוך להם כו' ואף מעברות הירדן קחו". ושכם בחלקו של אפרים (יהושע כא, כא), ולכן העולים ממצרים הוצרכו להצפין בערבות מואב עד כנגד שכם.

א. קשה להעלות על הלב ולקבל שהגאון חזו"א זצ"ל אינו סומך על מסורת הדורות, משום דשמא היה בה הפסק ומשום דמצא ראיה שהיתה למזרחה של ירושלים, ושלדעתו אין העיר הנקראת בימינו חברון עיר האבות, וכי המצודה שבתוכה עם המערה שבה לא המה מקום מנוחת האבות. והדברים הם פליאה נשגבה, כי גם דרכים אחרות ליישב דבריו נראים כגדורים בגזית.

והא דחברון בדרום, גם בלא הישענות על מסורת המתפללים והתיירים ברוב הדורות, יש להוכיח מדברי חז"ל, כגון מהא דתניא (מכות ט,ב): "ת"ר ג' ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען כו' ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם, חברון ביהודה כו', שכם בהר אפרים כו', קדש בהר נפתלי כו', וְשִׁלַּשְׁתָּ (דברים יט, ג), שיהיו משולשין, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון", נמצא שחלקנו ארץ ישראל מצפון לדרום לארבעה חלקים, ונמצאת חברון בגבול רביע האחרון. ואילו ירושלים באמצעה של ארץ ישראל, כדאמר בתנחומא (קדושים י): "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצעיתה של א"י ובית המקדש באמצע ירושלים כו'", נמצא שבין ירושלים לחברון שבדרומה רביע מארכה של הארץ כולה (ומיהו תימה דא"כ שכם וירושלים שניהם במקום אחד, וצ"ל דהשיעורים באומד גס, ומשוך שכם לצפון וירושלים לדרום, אך עדיין חברון רחוקה טובא לדרום). ומסתמא יש ראיות אחרות, וזו מצאתי ראשונה.

גם חברון שהיא עיר מקלט איך יתכון הדבר שתהא בזווית מזרחית צפונית של ארץ יהודה, דהא המכוון בבחירת הערים הוא שיהא מרוחקות במידה שוה מכל מקום בארץ ישראל, וזה טעם שהיו כשתי שורות בכרם ושהיו משולשות, ולכן היו ג' ערי המקלט בהר, כי הארץ כולה עמק מן המזרח ושפלה מן המערב והר באמצע, וגם ירושלים באמצע ההר, וא"כ חברון ע"כ שהיא דרומית לה.

וגם הראיה שהביא מדכתיב ביהושע (טו, טו) מיד אחר כיבוש חברון: "וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל־ישְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם־דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת־סֵפֶר", דמשמע דסמוכין הן, יש להשיב דשמא תרי דביר הוו, ודביר דכתיבא בכתוב זה אין זו דביר האמורה בגבול צפון של יהודה (לעיל מיניה בפסוק ז): "וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה גו'", ואף שהן כתובים בפרק אחד, דאדרבה, דוקא משום שהכתוב מסיים מקומם, זה בגבול יהודה ובנימין, והשני סמוך לחברון, לא הוצרך להוסיף שם לואי או סימן להפריד ביניהם כי הוא דבר הלמד מעניינו. וה' יאיר עינינו.