מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם: (ויחי מט, כה)

מה דחק רש"י לפרש 'ברכות שדים' לשון שדיה והרמייה ולא לשון דדי אשה כפירושו בשאר מקום

פירש"י: "בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם – ברכתא דאבא ודאמא (Zאונקלוס), כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן. שָׁדַיִם – כמו (שמות יט, יג): יָרֹה יִיָּרֶה, דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ". אבל רשב"ם מפרש: "ברכות שדיים – שלא יהיו השדיים צומקים ולא ימותו הילדים מחוסר חלב". ויש להבין למה לא אבה אונקלוס ורש"י אחריו בפירוש הרשב"ם, הואיל וגם לדבריהם הכתוב מברכו בפריון בנים, אמאי לא יפרשו התבה כפירושה בשאר מקום במקרא.

ולפירושם גם דוחק דקדוקי, דלכאורה 'שָׁדַיִם' הוא ל' כפל וזוג, כמו 'עֵינַיִם' 'יָדַיִם', ולרש"י מהי הכפילות כאן. ומיהו מצאתי תיבה אחת במקרא שהיא במשקל זה ואין בה זוג והיא 'שָׁמַיִם', אך מ"מ שמים דומה קצת לזוג שהם עשויים משני דברים אש ומים או שמורכבת מב' תיבות: שם מים, ולמה לא נקט הכתוב ל' יחיד 'בִּרְכֹת שַׁד וָרָחַם' (ואולי הנכון לפי רש"י שיבוא בצורת מקור כמו: שֹׁד, דהא לרש"י אין כאן שם עצם אלא לשון שדיה והשלכה). וצריך שיהא להם כורח מהותי שגובר על הדוחק בלשון.

ונראה הטעם, דאי אפשר שתהא ברכת פריון הבנים לצד האשה לבדה, והלך אבינו הזקן בברכתו אחר ברכת יוצר האדם בשעה שבראם וברכם בבנים, שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם (Zלהוליד רבים, ראב"ע) וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם". כי אין ברכה לבנים בלא זכר ונקבה, ונקרא שם שניהם יחד 'אדם' לרמז שאין לזה או לזו יותרת כוח בענין פריון הבנים ואי אפשר לזה בלא זו ולא לברך לזו בלא זה או איפכא. ולכן כשמברך יעקב ליוסף בפריון לא נוכל לפרש שמברך את בנות השבט ולא הזכיר הזכרים, ולהכי שדים ברכה לבנים, ורחם ברכה לנשים.

gh