ויחי - נהורא

ויחי

גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ: (ויחי מט, ט)

'מטרף בני עלית' פירש"י שעלה מחשד הריגת יוסף, ולמה לא פירש בפשט שיהיה גבור וטורף את אויביו, ויבואר גם למה לא ביקש יוסף מחילה מהשבטים על הדיבה

פי' רש"י: "מִטֶּרֶף, ממה שחשדתיך (לז, לג): בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה, בְּנִי עָלִיתָ, סלקת את עצמך, ואמרת (שם, כו) מַה־בֶּצַע וגו'. וכן מהריגת תמר שהודה (לח, כו) צדקה ממני, לפיכך וכו'". ובדומה באונקלוס: "ארי מדין קטלא ברי נפשך סליקתא". אך הרשב"ם מפרש הפסוק בכלל הברכה שנתן יעקב ליהודה להיות מלך וגבור שאויביו נופלים לפניו, וז"ל: "מִטֶּרֶף בני עלית, אתה יהודה בני, לאחר שעלית מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו. בני כפילו של יהודה". ומסיים רשב"ם בלשון חריפה: "והמפרשו במכירת יוסף לא ידע בשיטה של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל".

מכל מקום, אתקפתא זו של רשב"ם אינה מוסבת לא לדברי סבו רש"י ז"ל ולא לדברי אונקלוס, שהרי רש"י ברור מילולו שהתיבה 'מטרף' עומדת בפני עצמה, ואילו 'בני' מחוברת עם 'עלית' והיינו כפי פיסוק הטעמים (וכן מוכח גם מאונקלוס שלא פירש 'ארי מדין קטלא דברי כו'), ועל כן צ"ע למה סתם הרשב"ם לומר דהמפרשו במכירת יוסף טועה, הא שפיר יש לפרשו במכירת יוסף בפירוש התואם את חילוק הטעמים.

ואולם על של עכשיו באנו לדון למה באמת רש"י ואונקלוס שדרכם בכל מקום לפרש פשוטו של מקרא לא ניחא להו בפירוש רשב"ם, דלכאורה פירושו דבק בפשט, שהרי רישא דקרא 'גור אריה יהודה' בפשטו מיירי בגבורת יהודה, וכן סיפא דקרא בפשטו 'כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקמינו' מיירי בהא, ואמאי לא נפרש דהקרא כולו כולל 'מטרף בני עלית' בשיטה אחת מיירי, וכולו בענין ברכת יעקב ליהודה שיהא מלך ואויביו נופלים לפניו. (והרא"ם כתב: "לא אתה כמותם, דאם לא כן מאי 'אתה', דמשמע אתה משונה מאחיך ש'יודוך אחיך'", אך אין זה הכרח מספיק לפרש ש'מטרף בני עלית' בא למזכיר חטא מכירת יוסף, שהרי גם לרשב"ם שפי' שמיירי בטריפת האויבים גם מפרש ש'אתה' לאפוקי מג' אחיו הראשונים, דבלא לומר דלא כמותם שנענשו אתה יהודה זכית שאחיך יתנו הוד מלכות עליך, ומ"מ מכירת יוסף אינה נידונת, עיי"ש בדבריו).

והנראה דהנה רש"י בפסוק שלפניו כתב: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ – לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וקראו יעקב בדברי רצוי יהודה לא אתה כמותם". ופשוט דמה שהתחיל יהודה לסוג לאחוריו אינו מפני שהוא העומד אחריהם בסדר לידתם, אלא משום שגם הוא יש בפנקסו רישומי דברים, ודרך הצדיקים להוכיח את בניהם סמוך למיתתן (רש"י דברים א, ג) אם כן היה ירא מדברי כיבושין של יעקב כנגדו, וגם אילו אחר לוי היו יששכר או זבולון בסדר לידתן יהודה הוא זה שהיה מתיירא שמא ישקול למטרפסיה.

ומשני דברים היה מתיירא, א. מעשה תמר. ב. חלקו במכירת יוסף (שהוא יתר על חלק שאר האחים, לפי שאחר מעשה ראובן ובלהה מנוהו מלך עליהם). ושניהם דברים שהתורה לא כיסתם. ועל כן עתה, אחר שהוכיח יעקב את שלשת הבנים הראשונים לסדר לידתם, ברי לן שיעקב אבינו אינו יכול לשתוק ממעשיו, אלא אחת משתי דרכים ינקוט, א. יוכיחנו, ב. יזכהו, להודיע שמעשיו לפני ואחרי המעשים הנידונים מילטוהו מדין קשה והכשירוהו לעטרת מלכות. אבל שתיקה לא תיתכן במקום זה, שהיה דומה כמשוא פנים ח"ו, להקל עם האחד ולהחמיר עם אחיו בלא לפרש הטעם. וזה הטעם שדחקו לחז"ל ולרש"י להעמיד פירוש הפסוק 'מטרף, בני עלית' במכירת יוסף ומעשה תמר ודלא כפירוש רשב"ם בגבורתו של יהודה, דלפירוש רשב"ם פנקסו של יהודה אינה מתבקרת כלל.

ויש להמתיק עוד, דיאמר האומר, דאף דהטעם טעם והדברים נשמעים, למה לא נקט הכתוב בלשון שיהא ניכר בה יותר שכוונתו למכירת יוסף ולמעשה תמר, אלא תפס לשון שלפום ריהטא יותר קרובה לפרש בה כדברי רשב"ם. וי"ל דהא נמי בכוונת מכוין, דבשלמא מה שהוכיח יעקב את ראובן שמעון ולוי, לא שייך בו ביוש או אבק הלבנת פנים, כי זו דרכה של תוכחה שאין בה משוא פנים ואומר דברים כהוויתן, פעמים ברמז למעט בושתו ועדיין קשים כגידים כדי שיֵיחת השומע בדברי המוכיח. אבל מעשה תמר הואיל וסוף סוף יעקב אינו בא להוכיחו עתה, ואדרבה בא לשבחו איך נחלץ מעוון זה, אזי יש בזה אבק הלבנת פנים (וממעשה זה דתמר ילפינן דנוח לא לאדם להפיל עצמו לכבשן כו'), ח"ו כאדם האומר לחבירו בפני רבים: "דעו כמה משובח אדם זה שהיה שרוי בעוונות קשים ונחלץ מהם", ולכן הוציאו הכתוב בלשון המשתמעת לשני פנים, שיש פנים האומרות שלא נזכר מעשה תמר כאן מכל וכל, אם כן פירושו של רבינו הרשב"ם מטהר את פירושו של סבו רש"י ז"ל, כביכול מדמות וריחא של אבק כיסופא.

ודאתינא להכא עדיין לא כלה הדיבור, דלהאמור דלא עת לחשות וראוי ליעקב לבוא בחשבון עם כל אחד על פנקסו ולהשוות המידה עם כל הבנים, עדיין נשארה בפנקס אחד השבטים כדמות חטא שלכאורה לא מצינו שנטהרה. והוא פנקסו של יוסף הצדיק שנאמר בו (לז, ב): יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן ... וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם" ואיך שלא נתרץ כוונת יוסף במעשהו, הואיל והכתוב מכנה את המעשה כדבה רעה, על כרחנו שהמעשה צריך תיקון, והיכן מצינו שתיקן יוסף חטא זה ואמאי לא הזכירו יעקב בברכותיו.

והנראה לענ"ד דבאמת היה ראוי שיפייס יוסף את האחים ויכיר בכך שהכתוב קורא לדבריו דבה ויתחרט עליהם (ור' מש"כ לעיל פר' וישב עה"פ לז, כט, וישב ראובן אל הבור, ששליחות יעקב את יוסף לראות שלום אחיו היתה לתכלית זו), אבל אחר שנתגלגל הדבר כמו שנתגלגל, שעל אותו עוון הקל שחטא כלפיהם מתוך כוונה רצויה, דנו אותו למיתה ונתחייבו לשמיים כדין (שמות כא, טז) "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ" גו', אינו בדין שייבקש מהם מחילה על חטאו. והטעם, נראה שהוא כעין דין "קם ליה בדרבה מיניה", די"ל בטעם הדין וסברתו להמשיל הדבר להדיוט האומר לחבירו, "אתמול היה אצלי יומא בישא, כי מת אביו ל"ע, וגם נשברה רגל פרתו". דמה שמזכיר רגל פרתו עם מיתת אביו אינו מוסיף על בישותו של היום דאתמול, אלא מוסיף פחת וביזוי בכבוד אביו. וכך הנותן עונש ממון עם עונש מיתה אינו מוסף בעונש הנידון אלא מקליש חומר העוון שנידון עליו. מעתה נימא כעין זה גם ביוסף לגבי אחיו, אילו בא לבקש מחילתם נמצא כאומר, אני יש לי עליכם עוון גניבת נפש ומכירה לעבד, ואתם יש לכם עלי הוצאת דיבה, בואו ונחליף אני אמחל לכם חובכם ואתם תמחלו לי חובי. ודבר פסול הוא, דמחילה זו שמבקש מהם אינה לזכות להם אלא מקטגרת כנגדם כאילו מראים שאין עוונם מוחלט וגמור וראוי לדיין שיפשר ביניהם, ועל כן בקשת מחילה זו נתעבת היא ואין להעלותה על דלתות שפתים.

אך יש לומר דבפה הס מלהזכירה אבל במעשים המורים חרטה מאותו מעשה ראוי שייעשה, וכדלקמן.

בהתוודעות יוסף לאחיו מצינו (מה, יד): "וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו" ופירש"י שם שיוסף בכה על צוארי בנימין על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו ובנימין בכה על צואריו של יוסף על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו וסוף כולן ליחרב. והדר כתיב (מה, טו): "וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ", ובכיה זו שבכה יוסף שוב מה טיבה, וגם למה לא בכו גם הם על צוארו, מפרש יונתן: "וּבְכָא עֲלֵיהוֹן דְחָמָא דְמִשְׁתַּעַבְּדִין לְבֵינֵי עַמְמַיָא" אבל רש"י מה טעמו שלא המשיך בקו שפתח בו שהבכיות על שם העתידות, ושתק ולא פירש בכיה זו על מה ולמה. וליבי אומר דחלוקה בכיית יוסף ובנימין זה על צוארי זה מבכיית יוסף על צוארי השבטים, דבכיית יוסף ובנימין הואיל ולא חטאו זה על זה כלום, אי אפשר לתלות בכייתם בהבעת חרטה על חטא כל שהוא, ועל כן הוצרכנו לפרש בכייתם על שם העתידות. אבל בכיית יוסף על צוארי השבטים, י"ל דאחרי שראה חרטתם ומסירות נפשם עבור בנימין אחיו, נתן דעתו לבקש גם הוא מחילתם על חלקו בגרמא המסייעת לשנאה והיא הדיבה (וכפי שציווהו אביו בצאתו ממנו, כמש"כ שם) אך היה מנוע מלהזכיר חטאו בפה כאמור, לכן בכה על צוארם כאות לחרטה ובקשת מחילה. ואולם הם לא היו יכולים לבכות על צוארו לאות לחרטה על חטאם כנגדו, דאם כן שוב נפל פיתא בבירא שמשקילים עוונם כנגד עוונו.

ולכן יעקב בברכתו ליוסף אינו מזכיר דיבתו על האחים כלל, כי הס מלהזכיר, ולאחווי במחוג בבכיה על צוארם דרך בקשת מחילה זאת כבר עשה ומסתמא מחלו לו בכל ליבם, ואם כן ירדה חטאת זו למצולה למקום אשר לא תזכר ולא תעלה עוד על לב לעולם. כנלענ"ד.