וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ: (ויחי מח, יח)

לא כן אבי – וכי עלה בדעתו שיעקב טעה בדבר זה

רבים תמהו מה ראה להחזיק את אביו כטועה ולא סליק אדעתיה שמכיר בהם אלא שמשום טעם שעמו שיכל ידיו. ובפענח רזא בשם הג"ן כתב, וז"ל: "לא כן אבי, פי' כן, כמו (שמות י, כט) כֵּן דִּבַּרְתָּ, כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד וגו' (במדבר כז, ז), כלומר יפה. וכמתמיה אמר, וכי לא יפה עשיתי להעמידם כך, ג"ן".

הרי לדברי הג"ן יוסף ידע שאין אביו טועה אלא שאל כמתמיה וכי לא יפה עשיתי אני שהבאתי הבכור לימינך וא"כ מה טעם שכלת ידיך. וע"פ פתח זה נראה לומר בדרוש שאינו מופלג מן הפשט, שאכן בודאי ידע יוסף שיש לאביו טעם גדול שהניח ידו על ראש הצעיר, אך סבר דאעפ"כ, הואיל ובכל מקום התורה הקפידה לתת לבכור כבכורתו אם כן סתמא הברכה הימינית ראויה לו, וסבר יוסף שיעקב אבינו עושה עתה כמעשה שעשה לשעבר עמו שהעדיף אותו על אחיו ועשה לו כתונת פסים, והיו לו טעמים כמוסים בזה, ומכל מקום הרי מצינו לרז"ל שאמרו (שבת י,ב): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו כו'", ולכאורה על פי מימרא זו נמצא דהטעם ד'לעולם אל ישנה' גובר על טעמים אחרים, וא"כ סבר יוסף דנמצא הדבר דומה למי שרואה את אביו שעושה דבר דלא כהלכתא שצריך לומר בדרך כבוד כגון דרך שאלה וכי כך אמרה תורה וכדו' (קידושין לב,א), ועל כן אמר לו דרך שאלה וכמתמיה, לֹא־כֵן אָבִי – וכי לא יפה עשיתי שהבאתי את הבכור לימינך, כדברי הפענח רזא, ורמז לו יוסף בדרך חכמה דדלמא לא אריך למיעבד הכי לשנות.

והשיב לו יעקב ידעתי בני ידעתי מה כוונתך ומה רמיזתך, ולא כדבריך אלא כדין עשיתי לשעבר והשתא כדין, כי כל מה שעשיתי נעשה ברוה"ק ברצון השכינה. ואף שאמרו חכמים 'אל ישנה' ותלו הדבר במעשה אבות, לא לומר דשלא כדין נעשה, אלא ללמד לשאר אבות ובנים שבשאר דורות שלא לשנות, אבל האבות עצמם מרכבה לשכינה הם, ולא בא יעקב להעדיף את יוסף בשביל נטיית הלב, אלא כי ידע שכל נטיית ליבו היא כהוראה וצוואה מבי"ד של מעלה, ולו השיבו השבטים דבר זה אל ליבם בתכלית השלמות לא היו באים לידי תקלת מכירת יוסף (וע"ע 'משנת אריאל' עמ' שנח מש"כ שם בהע').

gh