וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק: (ויגש מו, א)

למה הזכיר יעקב שם יצחק אביו על זבחי התודה ולא הזכיר את אברהם

רבים תמהו על מה שלא הזכיר את אברהם, וכבר התפלל (לעיל לב, י): "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאֱלֹהֵי אָבִי יִצְחָק", אי נמי הוה ליה להזכיר זביחה סתם ומה צורך לתלות אלהותו ביצחק.

וכתב ב'משך חכמה' (כאן) וז"ל: "משום דאמרו סוף פרק קמא דמגילה (טז,ב) דנענש על שלא כיבד אביו כ"ב שנה, היה ירא שמא ייענש מידה כנגד מידה שיוסף לא יכבד אותו, וכיוצא בזה. ולכן זבח זבחים לעורר רחמים על שלא היה אצל אביו יצחק לכבדו". והכוונה לא שהיה יעקב צריך לכיבודים של יוסף, אלא שחשש שמא מתוך גינוני מלכות לא יקפיד יוסף כראוי על כיבוד אב וייענש יוסף על כך, וע"ז התפלל.

ואשר נראה לי בהורמנא דרבנן בטעם הזכרת יצחק אביו דוקא. דהנה בעת שיצא יעקב והלך פדנה ארם ברכו אביו יצחק ואמר לו (לעיל כח, ג־ד): "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן־לְךָ אֶת־בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת־אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר־נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם". ובתרגום יונתן שם: "ויסגינך לתליסר שבטין ותהי זכי לכנשת דבני סנהדרין דסכומהון שובעין כמניינא עממיא". ורש"י שם פירש: "אֶת־בִּרְכַּת אַבְרָהָם, שאמר לו (לעיל יב, ב): וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, (שם כב, יח): וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ. יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך". והיינו שאף שכבר ברך יצחק את יעקב בברכות הגדולות והעצומות שלקח בחכמתו מעשו, מכל מקום לא נתברך בפירוש שיהא הוא הממשיך של שושלת בית אברהם, ורק כשיצא ליקח בת זוגו בחרן אז ברכו אביו יצחק שכל מה שהבטיח הקב"ה לאברהם על זרעו יתקיים בזרעו של יעקב לבדו ולא זולתו.

והנה, כד נהווי בהו בכל הרפתקי דעדו עליה דאבונא יעקב, נראה דמאותה שעה ואילך שעזב את אביו בלכתו פדנה ארם ועד הנה כשבא לירד למצרים, הרדיפוהו הצרות זו אחר זו, וכמו שמצינו שמיד כשבא למצרים ועמד לפני פרעה התאונן (מז, ט): "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי". שהרי כשיצא מבית אביו פגע בו אליפז ובקושי נמלט ממנו, ובא לבית לבן ושם נצטער ביום בחורב ובלילה בקרח, וכשברח משם רדף אחריו לבן וביקש לעקור את הכל, ואחריו בא עשו ועמו ד' מאות איש, וכשניצול מהם באה עליו צרת דינה, ואחר כך צרת יוסף שהיא קשה מכולן, כי דימה שמא ח"ו נפרצה ברית השבטים, וכבר פי' רש"י (לעיל לז, לה): "סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם", וכיון שיוסף איננו אם כן צף כמין ספק או ספק ספיקא כביכול בענין ברכת יצחק ליעקב שהוא יהא הממשיך של שושילתא דבית אברהם להקים את עם ה' להקב"ה.

ואולם עתה כאשר נתברר אשר (מה, כח): "רַב, עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי", ואשר כל זרעו עומדים שלמים באמונתם "וַיִּהְיוּ בְנֵי־יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (לעיל לה, כב), ועוד שעומד לירד למצרים כאשר (להלן מו, כו): "כָּל־הַנֶּפֶשׁ לְבֵית־יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים", אם כן נתקיימה כל ברכת יצחק, הכל בכל כפי שפירשה בתרגום יונתן, לי"ג שבטים שהרי כבר נולדו מנשה ואפרים במצרים (ושו"ר בחומשים החדשים שגורסים: תריסר שבטין), ולשבעים סנהדרין דיש לומר שע' נפש הם כנגד ע' סנהדרין. ולכן טרם ירידת יעקב וזרעו לגלות מצרים שהוא שטר חוב המוטל על זרעו של יצחק, שבכוחו יירשו ישראל את הארץ ישראל שהובטחה לאברהם, בא יעקב כעת לבאר שבע, למקום שממנו שלחו יצחק אביו פדנה ארם ושם ברכו על כך, והעלה זבחים להקב"ה להודות שהוסר הספק והצל שהיה על עתידו, ונתקיימה ברכת אביו יצחק שהבטיחו לקבל כל הברכות שהובטחו לאברהם. לכן מזכיר את אלהי אביו יצחק, כאומר: תנוח דעתך אבא שנתקיימה בי ברכתך.

ואחר כתבי באתי לדברי רבותינו ז"ל בב"ר (צד, ה) שהקשו קושיא זו, ותשובת רבי יוחנן שם: "שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו", ואילו ריש לקיש שם אומר: "על ברית השבטים הקריב", וב'נזר הקודש' למדרש שם מבאר: "שעל ברית השבטים הקריב – כלומר שהקריב קרבן תודה לה' על שנתקיים לו ברית הי"ב שבטים המכוונים כלפי י"ב עמודי עולם וי"ב מזלות כנודע (עי' זוהר ויחי רמא,א), ומה שעשה כן דוקא באותו הפרק, היינו לפי שעד עכשיו חשב שנטרד יוסף מן העולם וממילא הופר ברית הי"ב שבטים, אבל עכשיו בשומעו כי יוסף הוא קיים, מאז נתן תודה לה' על שנתקיים לו ברית הי"ב שבטים, לפיכך נאמר פה ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, לפי שזכה לברית השבטים ע"י ברכתו של יצחק באומרו ליעקב (בראשית כח, ג) 'ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים'", עכ"ד. וברוך אשר הנחני בדרך אמת.

gh