וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת: (ויגש מד, כב)

מה ראה רש"י לפרש בפשט שדיבר יהודה בטבע המשפחה שהדרך סכנה להם, ולא פי' כרמב"ן החשש בהיותו בן תפנוקים

פירש"י: "ועזב את אביו ומת – אם יעזוב את אביו דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו מתה בדרך". פי' הרא"ם דברי רש"י: "מפני שטבע המשפחה הזאת מאמו אינו סובל טורח הדרך, שהרי אמו בדרך מתה, לפיכך אם יעזוב את אביו ללכת עמנו בדרך דואגים אנו שמא ימות מצד טורח הדרך". ורמב"ן פי': "..אבל פירוש לא יוכל הנער לעזוב את אביו, מפני נערותו והיותו ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו, ואם יעזבנו ויבא בדרך ימות הנער".

ויש להתבונן למה רש"י לא פי' כדברי רמב"ן שהוא לכאורה הקרוב לפשט. דאמנם אף לרש"י שהדאגה היא מפני טורח הדרך, הדבר קרוב לדברי רמב"ן שמפרש מפני היותו ילד שעשועים, דהא נמי יש לפרש שמפני היותו ילד שעשועים וגעגועיו על אביו לא יוכל לסבול טורח הדרך, ומ"מ למה הוצרך רש"י להוסיף ענין טבע משפחה מצד אמו, כי לא מצינו במקרא שיהודה או השבטים ספרו ליוסף שאמו של בנימין מתה בדרך, ואם כן מדרך הפשט היותר נכון שלא לתלות טעם הכתוב בדבר שלא נתפרש בהדיא, וטעמו של רמב"ן בדרך הפשט דיו לנמק הדאגה, והוא טעם יפה בכל נער שגעגועיו על אביו ויוכל השליט לקבלו בלי שיצטרך להאמין לעוד פרט שיספרו לו בעודו מחזיקם כמרגלים הבאים להערים עליו.

והרא"ם מבאר למה לא פירש רש"י כן, וז"ל: "גם הוסיף לומר 'בדרך, שהרי אמו בדרך מתה' מפני שאין עזיבתו את אביו גורמת את מיתתו, שזה אינו אלא בקטון הצריך לאמו לא לזה שהיה בן שלושים ואחד שנה ויותר". ואולם בנטילת הורמנא שמא אין די בזה, דהרי כמה פעמים קוראו הכתוב 'נער', והמסתבר דמפני טעם כלשהו היה טבעו כנער, אם מפני שמפאת אריכות ימיהם של האבות עדיין בטבע שהיה בימיהם במשפחתם בגיל ל"א (של בנימין, או ל"ז, של יצחק בעקידתו) היו נחשבים נערים לעניינים מסויימים (ואף שמצינו לענינים אחרים כמו מלחמה היו נגשים כאחים לצרה ולמלחמה), או מפני שבנימין שהיה הצעיר בשבטים גדל בתפנוקים בצל אביו ולא הסכין למסעות הדרך, וכך הם דברי רב שמואל בן חפני גאון (גאון סורא, בימיו של רב האי גאון פומבדיתא) בפירושו (אחרי שמוכיח שהיה בן ל"א בעת ההיא): "ואמנם קראו כאן נער בגיל הנעורים, מפני דביקותו בבית כמו הילדים ורבים מן הנערים, וכבר מצאנו ששמעון ולוי נקראים אנשים, באמרו (לד, כה): 'וַיִּקְחוּ שְׁנֵי־בְנֵי־יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה' וגו', וכל אחד מהם היה בן י"ג שנה, וזה מפני שבלט אומץ לב שניהם". ואם כן שבנו לשאלתנו למה מיאן רש"י לפרש כרמב"ן שהוא לכאורה דבר הנוח לידבק באזני השליט.

והנראה לומר דלא ניחא ליה לרש"י כן, דהטענה שטוען יהודה לפי יוסף השליט שהנער במשפחתם לא יוכל לעזוב את אביו שמא ימות נסתרת ונדחית מהא דמצינו דיעקב שלח את יוסף עצמו לדרך מעמק חברון לשכם מהלך מאה פרסה ('דעת זקנים' דברים יט, ג) בהיותו נער בן י"ז שנה ולבדו. אם כן כל שכן שאין לחוש לשלוח בנימין בן ל"א ועשרת אחיו הגבורים עמוא). ואף שגם עובדא זו לא מצינו שסיפרו השבטים ליוסף, היה לו ליהודה לחוש שמא השליט החוקר אחר מעשיהם גם יחקור אחר נסיבות סילוקו של אחיו של בנימין ולמה איננו, ויצטרך לספר הדברים כהוויתם לאיש אשר נחש ינחש כל מעשיהםב). ולכן עדיפא ליה לרש"י לתלות טענת הדאגה בטבע המשפחה מצד אמו ולא מצד היותו נער מפנקא שגעגועיו על אביוג).

ועוד, דגם בלא החשש דחקירה ודרישה מצד השליט, הא גופא שיהודה טוען טענת נער מפנקא לפניו, בזה הוא מחזיק עצמו כבדאי בפני השליט כמי שבא להערים בטענות נפתלות, שהרי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ואם נוטה מן האמת, אף שהוא סבור שאין יוסף עשוי להוודע זאת מכל מקום יפלו דבריו על אזן אטומה, ובלא חקירה ודרישה יכיר השליט אם יהיו דבריו רכים משמן אבל יש בהם נפתל ועקש. וכבר צוה להם אביהם וברכם (מג, יד) "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ", שעליהם לעורר אצלו מידת רחמים, ואף אם בא לדבר עמו קשות, עליו ליזהר לדבר אמת, כי כמים הפנים לפנים כך ההערמה ניכרת כבבואה במים.

ולסברת הרמב"ן י"ל דלא היה לו ליהודה לחשוש מפני החקירה כי בקל יוכל להדפה, באומרו שבאמת על כך אביהם מצטער כל הימים ואינו מקבל תנחומים עליו מפני יסוריו ממה ששלחו לבדו בדרך בעודו נער. אבל לרש"י ס"ל דכיון דירדנו לדחוקים אלו של שינויים מפני דרכי שלום כבר יצאה דרך זו מכלל פשוטו של מקרא דנקט בו רש"י בכל מקום, והוצרך להוסיף לפרש הטעם דטבע משפחה מצד אמו דהוא טעם אמיתי לכשעצמו.

gh