בשו"ע הל' חנוכה (תרע, ב) כתב: "רבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה". והוא מדברי הטור כאן שכתב: "היה אומר הר"מ מרוטנבורק ז"ל שרבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה".

והוסיף הרמ"א: "ויש אומרים שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח (מהר"א מפראג). ונוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הוי סעודת מצוה (מנהגים)".

וצריך טעם לדברי הרמ"א במה שכתב דמשום דבאותן הימים היתה חנוכת המזבח חשבינן ליה לסעודת מצוה, למה דוקא חנוכת המזבח עושה הסעודה למצוה יותר משאר עניינים שיש בחנוכה. והמפרשים האריכו, ועי' מה שהאריך בזה בשו"ת 'שואלין ודורשין' (ח"ז סי' ל). ואשר חנני השי"ת בליבי אביעה:

הנה בימי החנוכה בימים ההם היו ג' עניינים, והם: א. נצחון המלחמה. ב. נס פח השמן. ג. חנוכת המזבח. וי"ל דמשום נצחון המלחמה לחוד לא ראו החכמים לקבוע יו"ט, דאף שהיתה תשועה גדולה, מי יימר שהוא דבר של קיום, דדרך המלכים היום זה נוצח ולמחר האחר, ושמא יאספו היוונים אוכלוסין ויבואו בחיל עצום ולא יוכלו להם עוד. תדע שהרי הרבה ימים טובים של נצחונות מנויים במגילת תענית ובטלו, וכבר בטלה הנבואה ומאן חכים למימר דשאני נצחון זה משאר הנסים המנויים באותה מגילה. אך כשאירע נס פך השמן, היה זה סימן שנתרצה הקב"ה לישראל בעבודתם בביהמ"ק ובהורמנות מלכי חשמונאי, וידעו שהוא דבר של קיום, וכמ"ש הרמב"ם (הל' מגילה ג, א) ש"חזרה המלכות לישראל ליותר ממאתים שנה", ועל כך קבעו יו"ט בהלל והודאה, שהוא שבח והודאה למקום שנתרצה להם. אך לא קבעו משתה ושמחה על כך, כדי שלא יהיו דומין לאומות העולם שעושים משתה והוללות ביום שנצחו במלחמה, ואין דרכינו דרכיהם אלא על קרבת ה' אנו נותנים הודאה.

ואין להקשות מאי שנא מפורים שתיקנו בו משתה ושמחה, דודאי לא דמיא, כי מי פתי ידמה בליבו כי זרוענו הושיעה לנו בפרס והכל יודעין דאכתי עבדי דאחשוורוש אנן (מגילה יד,א), ומתפללים ביום הקדוש שיתן הקב"ה בלב מלכות ויועציו עלינו לטובה, ולכן לא חששו לתקן משתה ושמחה. אבל חנוכה שבא הנצחון ע"י המכבים שהיו עזים במלחמה כאריות ונשתייר זכרם אף אצל אומות העולם כגבורי עולםא), הכא איכא למיחש שכעבור שנים ודורות ייתפס החג כקילוס לגבורת הזרוע לכן לא תיקנו אלא הלל והודאה.

מעתה נראה דאילו לא היתה חנוכת המזבח בכ"ה בכסליו, והיה בו רק נס הנצחון ונס הפך אבל חנוכת המזבח היתה נדחית לזמן אחר, וכגון שהיה נדרש זמן לתקן מזבח ה' ההרוס, – אזי אם לדורות היה בא אדם ועושה משתה ושמחה בח' הימים דמכ"ה בכסליו לא היה יכול להיחשב סעודת מצוה, כי לשמחה מה זו עושה, אם משום נצחון המלחמה ונס הפך הא בהדיא מנעו חכמים עצמם מלקבוע שמחה מהטעם האמור (דכאמור מנס הפך הכירו בטיב הנצחון), והאיך תהיה זו סעודת מצוה. אבל עכשיו שהיתה גם חנוכת המזבח באותן הימים, אם עושה אדם סעודה ומכוין לשמוח בחנוכת המזבח שהוא דבר שהיו עושין בו שמחה תמיד בישראל כדמצינו במשכן (שמו"ר נב, ב) ובבית ראשון (מל"א ח, סה) ובבית שני (עזרא ג, יא) כשעלו מבבל, אזי על ידי ענין זה בדוקא נחשב לסעודת מצוה.

ויבואר עוד די"ל דחלוקה היתה שמחת החנוכה בשנה ראשונה משאר כל השנים שלאחריו. דבאמת בשנה הראשונה עיקר השמחה היתה חנוכת המזבח, כי זו היתה עיקר שמחתם, כי לא יצאו למלחמה אלא בשביל העבודה בביהמ"ק, דאילו הניחו היוונים את ישראל לעבוד את ה' ורק היו רוצים שיעלו להם מיסים וארנוניות, בשביל חירות בעלמא לא יוצאין למלחמה. אם כן העיקר היא העבודה והחירות הוא הטפל, לכן עיקר השמחה היתה חנוכת המזבח, ומזה נשתייר לדורות השם חנוכה ע"ש חנוכת המזבח כי זו היתה השמחה מתחילתה.

וכך יש לדייק גם מלשון מגילת תענית, דבתחילה כתוב שם כעין לשון הגמרא דידן: "כשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד כו' לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים". ומיד ממשיך שם ואומר: "ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא ז' ימים כו', אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכל ז' הימים היו מתקנים בכלי שרת", עכ"ל המגילת תענית. דלכאורה תמוה על מה מתמה ושואל ומה ראו לעשות חנוכה ח' ימים, והרי כבר פתח וסיפר נס ההדלקה שמונה ימים, אלא יש לומר ברישא מדבר על חנוכה לדורות דזה היה משום הנס שהיה ח' ימים, ואח"כ חוזר לחנוכת המזבח דשנה הראשונה ומבאר למה מלכתחילה נהגו בחנוכה ח' ימים ולא ז'.

אך כשבאו חכמים לקבוע היו"ט לדורות, לא קבעוה על חנוכת המזבח, כי הלכו להם בעקבי הדורות הראשונים, דכמו שבמשכן ובבית ראשון ושני, אף שהיה יום חנוכת הבית שמחה גדולה לא קבעוה לדורות, אף הם לא ראו נכון לשנות בשמחת הקמת מזבח ה' ההרוס ולא קבעוה לדורות אלא לשעתה.

אך על הריצוי שנתרצה להם הקב"ה בעבודתם בביהמ"ק ועל חזרת המלכות לישראל, שע"י נס פך השמן הכירו שהיא עובדה לדורות ושינוי ביסוד מצבו של עם ישראל שנפרק מעול מלכויותב), על כך קבעו יו"ט ובהלל והודאה דוקא כנ"לג). והיינו דאמרינן "לשנה אחרת קבעום בהלל והודאה", דוקא לשנה אחרת כי בשנה ראשונה היתה שמחת חנוכת המזבח עיקר ומשנה ב' ואילך נס פך השמן ונצחון המלחמה הוא העיקרד).

וי"ל טפי מיניה, הטעם שלא נקבע היום הקמת המשכן ואחריו ימי הקמת הבית הראשון והשני ליו"ט, הואיל והיו עתידין ליחרב, וכ"ש אחר שחרבו לשמחה מה זו עושה לשמוח ביום שנבנה הבית ובעוונותינו לא זכינו שיתקיים. וכל זה אמת בתקנה לרבים לעשות משתה ושמחה חזיא מילתא דתמיהא, אבל היחיד או היחידים שעושים סעודה בימי החנוכה להודות ולהלל בשירות ותשבחות ומתכוונים ומזכירים גם את החסד והשמחה של המאורע שאירע ביום זה של חנוכת המזבח, אז ודאי נחשב כסעודת מצוה, כי באמת כל הארת פנים שהראה לנו המקום היא נצחית, ובפנימיות המקדשות קיימים לעד ועניינם עתיד להתחדש עם המקדש השלישי שיגלה במהרה בימינו (עי' 'משכני עליון' לרמח"ל עמ' לה־לז).

gh