אחד השאלות היותר נידונות בענייני חנוכה, היא הקושיא על כשרות השמן למנורה, הואיל "ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים", היאך היה מותר להשתמש בשמן, הא קיי"ל דאסור ליהנות ממעשה נסים (תענית כד,א), והיאך מותר למנורה, הא כתיב (שמות כז, כ): "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" ואין זה שמן זית אלא שמן נס.

וארכו הדברים מאד (ר' 'מצות נר איש וביתו' להגר"א שלזינגר שליט"א, כרך ב, סי' סא, עמ' שיט ואילך), ואף נקודת הביאור דבעינן למימר קמן, להבדיל בין שמן נס לשמן ברכה, כבר העלה בספר 'כלי חמדה' (פ' ויקהל) בשם החידושי הרי"מ זי"ע, ומ"מ לא אמנע מלהעלות על ספר הדברים אשר רחש ליבי להטעים הדברים כפי מה שחנני השי"ת.

דהנה מצינו במסכת ראש השנה שבעת שנכנסו ישראל לארץ הביאו את העומר שהקריבו ממה שגדל בחמישה יום מיום כניסתם לארץ (בי' בניסן) ועד יום הקרבת העומר בט"ז בו. דאיתא התם: "בעו מיניה חבריי מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו, אם תאמר דעייל ביד נכרי (שגדל אצל הכנענים עד שלא עברו ישראל את הירדן) קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי כו'. אמר להן, כל שלא הביא שליש ביד נכרי כו'. בחמשה יומי מי קא מליא כו' אלא כו' ארץ צבי כתיב בה". ופירש"י: ארץ צבי, מה צבי קל ברגליו מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה לבשל פירותיה מכל הארצות, עכ"ל. ובפשטות לשון רש"י נראה שאין זה נס אלא טבעה של ארץ ישראל הוא. ואולם לשון המאירי הוא כך: "ובחמשה ימים שמיום כניסתם עד יום הנף נגמר הבישול, אם דרך נס, אם לקלות הארץ ומהירות ביכור בישוליה", ולשון המאירי דומה כמסתפק בדבר. ומצאנו במקום אחר, במסכת תענית (ה,א) ברעב שהיה בימי יואל, שג"כ הביאו ישראל עומר ממה שזרעו בב' בניסן שירד להם יורה ומלקוש בחודש אחד, ואמרינן התם: יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי וירדה להם רביעה שניה בחמשה בניסן הקריבו עומר בט"ז בניסן, נמצאת תבואה הגדילה בו' חדשים גדילה בי"א יום כו'. ולשון רש"י שם ד"ה אמר ליה: ומקרא זה בימי יואל בן פתואל נתקיים, שיורה ומלקוש היה בראשון על ידי נס כו'. הרי לנו דלא תלינן המעשה בקלות הארץ ומהירות ביכור בישוליה, אלא נס הוי.

ונראה דרש"י כאן והתם עולים בקנה אחד וכן דברי המאירי לא כמסתפק אמר אלא דתרוייהו איתנייהו ביה, גם נס וגם טבע. והענין הוא דארץ ישראל שבה בחר המקום בטבעה יש בה כוח ברכה עצום, וגם בטבעה ארץ ל' ריצה שהיא רצה לעשות רצון קונה, ומשתדלת לסייע לישראל לקיים התורה והמצוות, ובעתי רצון מיוחדים כשהארץ רואה את דביקות ישראל במקום, אז המקום רומז לה כביכול ומתגלה טבעה האמיתי והברכה הטמונה בה, ואז מתרחש הנס, אבל אין הנס עצם ריבוי הפירות כי זה טבעה של הארץ, אבל הנס הוא שהקב"ה מגלה את טבעה והרגלה מששת ימי בראשית, אלא הואיל ולא זכו עדיין, אין רואים טבע זה אלא בעתים מיוחדים.

ואם כן יש לחלק בן שמן נס לשמן ברכה, דלא דמיא שמן נס שבא ע"י גזירת נביא ומכוח וְתִגְזַר־אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ (איוב כב, כח) וצדיק גוזר והקב"ה מקיים, דאז נקרא שמן נס, ואז באמת הוא פטור ממעשר כמו התוספתא שהביא רד"ק הובאה לעיל, וגם אינו נקרא שמן זית ואינו ראוי למצות נר תמיד. אבל שמן הברכה הוא שהריבוי נפעל ע"י גילוי הברכה הקיימת מאז ומעולם, ותוספת הפרי המתגלה צריך עישור (אם לא נתעשר לפני גילוי הברכה, אבל בנתעשר לפני כן י"ל שאותו מעשר ג"כ מתגלה בו הברכה, ונמצא שעישר כדין ואכ"מ) והוא ראוי ומובחר לכל המצוות.

והנה, לכאורה אינו דומה הנידון שאנו דנים עליו בשמן הנס של חנוכה, להברכה שהיתה בתבואה כשנכנסו לארץ וכן הברכה בימי יואל פתואל, דשם לא חזינן נס ממש של ריבוי בחומריות הפרי, אלא ע"י שגדל במהירות, אבל כאן בחנוכה שנתרבה גוף חומריות השמן יותר ממה שהיה מעיקרא, מהיכי תיתי שאפשר לקרוא לדבר זה שמן ברכה, והלא דומה כנס ממש. אבל יש להביא ראיה דגם באופן זה שייך ברכה ונקרא ברכה ולא נס, ממה דאיתא ביומא (לט,א) בדברי נסים שהיו בימיו של שמעון הצדיק, וביניהם שנו שם: "ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר, מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול כו'". הרי לנו דגם ריבוי בגוף כמות החומר נקרא ברכה, דהא ודאי מה שאחר ימי שמעון הצדיק כל כהן הגיעו רק כפול לא היה משום שנתרבו הכהנים דא"כ מאי רבותא דימי שמעון הצדיק, אלא אותם י"ב חלות שמידתם קבועה וקצובה מראש (ויקרא כג, יז) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת, הם עצמם בימי שמעון הצדיק נתחלקו למספר מסויים של כהנים והגיע לכל אחד ואחד כזית, ואחר ימיו נתחלקו לאותו מספר אוכלים והגיע לכל אחד ואחד רק כפול, ומכל מקום אכלוהו הכהנים בימי שמעון הצדיק וזכו משולחן גבוה וקיימו בו בהידור מצות (ויקרא שם, ט): וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדשׁ גו', ולא אמרינן כזית של נס אכלו. (וכבר הובא לעיל הא דתנו רבנן בבבא מציעא (מב,א), ההולך למוד את גורנו אומר יה"ר שתשלח ברכה במעשה ידינו כו'. ומשם נמי מוכח שהברכה שייכת גם בכמות הפרי ולא רק באיכותו, אבל שם אין הכמות קצובה וידועה מראש דהא עכשיו בא למוד אותו, ולכן עדיפא לן להביא ממעשה דשמעון הצדיק ששם הכמות קצובה וידועה כנ"ל ואפילו הכי שייך ביה ברכה).

מעתה י"ל כן גם לגבי חנוכה, דהא הפך שמן היה מזיתי ארץ ישראל, ובאותה עת רצון גדולה כשראה הקב"ה התשובה וההתקרבות של ישראל אליו הראה ג"כ חיבתו לישראל, ונתגלתה הברכה הטמונה בזיתים, ואמנם היה כאן נס שנתגלה הטבע, אבל השמן עצמו אינו שמן נס אלא שמן ברכה. כך לענ"ד.

gh