דומה כי זו הקושיא היותר מפורסמת בעולם התורה וכבר נאמרו כל הדברים שאפשר לומר בה, מ"מ מעין התורה אינו פוסק ובכל דור מתחדשים חידושים על פי גזרת הרחמן יתברך ויתעלה, והשי"ת יעזרנו לכוין לתירוץ אמיתי.

והקושיא, אמאי קבעו שמונה ימים חנוכה והלא הנס לא היה אלא ז' ימים. והנראה, הנה במצוות הדלקת הנרות במקדש כתיב (שמות כז, כ): לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. וי"ל דבהדלקת הנר במקדש איכא ב' ענינים, א' ההדלקה של כל יום ליומו, והב' ע"י ההדלקה של כל יום מתקיימת מצות העלאת נר תמיד, היינו שע"י ההדלקה של כל יום ויום מתקשרים הימים שעברו עם הימים הנכנסים כאחד להיעשות נר תמיד הדולק בכל לילה ולילה.

מעתה נמצא שלולא הנס דחנוכה ח"ו, הנה באמת גוף ההדלקה אמנם לא היה נחסר אלא ז' ימים, אבל הענין השני שבנרות המקדש 'העלאת נר תמיד' היה נחסר ח' ימים, שהרי הדלקת נר ביום א' דחנוכה אין בה המעלה של הדלקת 'נר תמיד' עד שתתחבר עם הדלקת שאר הימים, ואדרבה, ביותר היה ניכר חסרונו ביום הראשון שהיתה נעשית הדלקתו תלושה וקרועה משאר הימים. ובחסד העליון בחיבתו לעמו ישראל עשה נס להציל את הדלקת היום הראשון לקשרו בשלשלת העלאת נר תמיד, ונמצא שהיום הראשון הוא הוא "בעל הנס" ושפיר עבדינן ציון לזכר נס זה (ור' בסוף המאמר תשובה לטענה דסו"ס לא התרחש נס ביום הראשון).

Q

וע"פ האמור מצינו לתרץ את קושית הפנ"י (שבת כא,ב), שהקשה דכל הני טעמי של כנגד ימים הנכנסים והיוצאים, או מעלין בקודש ופרי החג אין נותנים טעם אלא אמאי להוסיף או לפחות אבל מנלן הא גופא שצריך להוסיף או לפחות ולא להשוות המידות כגון שהמהדרין מן המהדרין ידליקו בכל יום ח' נרות וכיו"ב. ומיישב שב"ש וב"ה חלוקין אם מציינים את הנס שבמנורה או הנס שבפך, שהנס שבמנורה בכל יום ויום ניתוסף ונתגדל הנס והיינו טעמא דב"ה, וב"ש אזלי בתר הנס שבפך שבכל יום נחסר בו רק חלק שמיני ולכן פוחת והולך, עיי"ש כל דבריו.

ובגוף הקושיא מצינו לתרץ שהמהדרין נותנים הידור לכל אחד ואחד, ואילו המהדרין מן המהדרין נותנים הידור לכל יום ויום, היינו שמדליקין נר מיוחד אכל יומא ויומא כמו שהמהדרין נותנים נר מיוחד אכל גברא וגברא [וי"ל דהיינו טעמא דרש"י דס"ל שההידור של המהדרין מן המהדרין קאי נמי אמהדרין דאטו משום דמוסיפין הידור אכל יומא ויומא יחסירו ההידור דאכל גברא וגברא. ולעיקר קושיית התוס' שאינו ניכר, נראה לתרץ רש"י ז"ל דס"ל דע"כ עיקר ההיכרא הוא מצירוף שני ימים, שהרי בלילה הראשונה ליכא היכרא בחד גברא בביתא, ולהתוס' גריעא היכרא טפי בלילה הראשון דלדידהו אפי' בכמה בני אדם בבית ליכא הכירא אם הוא מן המהדרין מן המהדרין שאינו מדליק אלא נר אחד (ותו איכא כמה היכי תימצי דלהתוס' ליכא היכרא וכגון ב' נרות ביום שני שהרואה אינו יודע אם בעל הבית מן המהדרין ויש שני בני אדם בבית, או מן המהדרין מן המהדרין ומוסיף והולך וכיו"ב בג' נרות ביום השלישי כו'), וס"ל לרש"י דכיון דבלאו הכי עיקר ההיכרא מיום ב' ואילך י"ל דההיכרא הוא בצירוף יום אתמול, וטעם הדבר דלרש"י ההיכרא הוא לא במספר הנרות אלא בהיותו מוסיף או פוחת, דכיון דכל עצמו של ההידור הוא להיות מוסיף ופוחת, א"כ גם ההיכרא הוא במה שפוחת או מוסיף אדאתמול, ובצירוף יום אתמול הא היכא היכרא בכל גווני].

אך לפי היסוד האמור י"ל טפי שכל עיקר טעם המהדרין מן המהדרין הוא כלפי הענין של העלאת נר תמיד, שע"י שמוסיפין או פוחתין נר בכל יום מדגישים שהימים משורשרים זה בזה.

Q

וי"ל בביאור מחלוקת ב"ש וב"ה אי פוחתין או מוסיפין שחלוקין על איזה יום מתייחסים כשבאים לציין את המעלה של הדלקת נר תמיד, אי על היום הראשון או על היום התשיעי, דב"ה סברי שענין זה יש לציין ביחס ליום הראשון שעמו נעשה הנס כאמור לעיל, ולכן בכל יום מוסיפין והולכין לציין שכל יום נוסף לא נתלש מן היום הראשון ונתקיים בו העלאת נר תמיד, והיינו "כנגד ימים היוצאים", שכל יום ויום מתחבר ליום שלפניו, ואילו ב"ש ס"ל שמתייחסים ליום התשיעי, שהרי מן היום התשיעי והלאה נתקיימה העלאת נר תמיד לדורות בלא נס, אלא שהשמונה ימים הראשונים הם שהיו בסכנה זו של תלישות ממצוות העלאת נר תמיד, ולכן ביום הראשון מדליקין ח' נרות לציין שאלו הח' "ימים הנכנסים" לא נתלשו מן היום התשיעי, וביום השני ז' נרות שאלו הז' ימים כו' (וא"ל א"כ למה יש לציין את השמיני הסמוך לתשיעי, ופשוט דלולא הנס לא היו מדליקין בו וממילא היה נחסר בו גם הענין של העלאת נר תמיד).

וי"ל ע"ד הדרש דבפרי החג שהם כנגד אוה"ע פוחתין והולכין כי ההתייחסות היא ליום שאחריהם דהיינו היום השמיני שאין אלא פר אחד ואיל אחד שכנגד ישראל, וראה זוהר בראשית דף רסא,ב: ד"א דבגיניהון דשבעה צדיקיא זמין קודשא בריך הוא לאעברא לכל אומין דעלמא ולא ישתאר בעלמא אלא קודשא בריך הוא בלחודוי וישראל גוי אחד בגין כך הכא שבעה יומין, ת"ח דבגין כך מתמעטין והולכין, וביומא תמינאה שלטין ישראל לחודייהו בעלמא ומקריבין פר אחד איל אחד רזא דיחודא, עכ"ל.

ובעומק יותר י"ל דמה דאמרי ב"ש וב"ש הידור לממה"מ שמוסיפין ופותחין בכל יום נר אין הכוונה שבכל יום ויום יש הידור להדליק מספר כולל של נרות כנגד הימים, אלא בין לב"ש ובין לב"ה כל יום לעצמו אינו מדליק אלא נר אחד, וההידור הוא שביום השני לב"ה חוזר ומדליק את הנר של אתמול (הנר של היום היוצא כאמור להדגיש חיבורו אליו) עד שביום השמיני מדליק את הנרות של כל הימים, ולב"ש איפכא שביום הראשון מדליק את הנרות של כל הימים עד שביום השמיני מדליק את הנר של יומו בלבד. ובהא יש ליישב מה שהקשו המפרשים על ב"ש למה הרחיקו להביא טעם כנגד פרי החג והרי הטעם של מעלין בקודש אשכחנא בדוכתא טובא ובודאי אית להו האי טעמא. ולהאמור ניחא דס"ל לב"ש שביום השני אין לו להדליק הנר דאתמול שכבר עבר, ולא שייך מעלין בקודש כי היכי דלב"ה לא שייכא מעלין בקודש ביום תשיעי שאחר חנוכה דאזלא לה מצוותו.

ועפי"ז יש ליישב קושיית הגר"א על המחבר (באו"ח סי' תרעא) גבי סדר ההדלקה דהמחבר פוסק שמדליק תחלה הנר החדש לשמאל והולך ומדליק דרך ימין הנרות הקודמים, והשיג עליו הגר"א דהנר החדש אינו אלא משום הידור ואיך יעזוב עיקר המצוה וידליק ההידור, ועוד דמשום דרך ימין אין לו לעזוב עיקר המצוה, עכת"ד. ולהאמור נמצא איפכא שהנר שמוסיף לשמאל בו מקיים עיקר המצווה, והנר שלימין הוא ההידור שחוזר ומדליק את הנר דאתמול ואדברה משום הא טעמא גופא דהגר"א יש לו להתחיל דוקא בנר שבשמאל שבו מקיים עיקר המצוה.

Q

שבתי וראיתי דהא דכתבנו דחלוקין ב"ש וב"ה אי אזלינן בתר יום ראשון או יום תשיעי, י"ל בזה ב' אופנים, האם עיקר ההדגשה הוא: א) מה שכל יום ויום קשור לזה שלפניו (לב"ה) או שלאחריו (לב"ש). או: ב) מה שכל אחד מן הימים נעוץ בתחילת הימים (לב"ה) או בסוף הימים (לב"ש). וי"ל דהיינו מה בין הני תרי טעמי דכנגד הימים ודמעלין בקודש, דלטעם דכנגד הימים ההתבוננות היא מה שכל יום קשור ליום הראשון, ואילו לטעם דמעלין בקודש, היינו עליה מעלה אחר מעלה, כל יום אחר יום שלפניו.

ובזה יש לבאר שיטת התוס' דסברי דהממה"מ קאי אעיקר דינא, דהתוס' ס"ל כאופן הב' שהעיקר הוא נעיצת כל יום ביום הראשון, ולכן בעינן שיהא הכירא באיזה יום לחנוכה קאימנא, וזה עומק כוונתם דאמרי דליכא הכירא דיסבור שכך בני אדם יש בבית, היינו דאפי' היכא הכירא שהוא מן המהדרין מן המהדרין מ"מ יותר ניכר ההכירא שיש ריבוי בני אדם בבית ופחות יש הכירא לאיזה יום בחנוכה קאי, דלאו איהו מארי דחושבנא לחשב כמה ימים לכמה בני אדם, אבל לרש"י לא איכפת דליכא הכירא לאיזה יום בחנוכה קאי דההיכרא הוא במה שמוסיף ופוחת אדאתמול ודו"ק.

עד כאן מרשימה שכתבתי לפני שנים הרבה, וכאן אוסיף תשובות על כמה השגות ששמעתי על הנ"ל משך השנים.

Q

השגה א': סוף סוף הרי לא היה נס ביום הראשון דחנוכה, ומה הועלנו בתירוצנו.

ותשובתי על זה, דמגוף דברי הב"י יש להוכיח, דכהאי גוונא — אם נוכיח שאחד הימים לא היה בו עצמו נס אבל היה צריך לנס, שאילולי הנס היתה הדלקת אותו היום מתקלקלת – בכגון דא לא קשיא ליה הקושיא מעיקרא. וההוכחה, דאחד מג' התירוצים שמתרץ הב"י, הוא שבכל יום ויום אחר שמלאו את הכוסות מצאו את הכד מלא. מעתה צא וחשוב אימתי היה הנס האחרון של חנוכה, הרי היה בליל יום ז', אבל ביום ח' דחנוכה לא היה נס, לא בלילו ולא ביומו, ואם כן מה הועלנו בתירוצנו, דפרנסנו את הנס ביום הראשון וגרענו את היום השמיני מהנס. אלא על כרחך דכיון דאותו יום שמיני צריך לנס, דהא לולי הנס לא היתה הדלקה ביום השמיני, אזי אף על פי שלא בו ביום עצמו נס, בזה לא קשיא לן כלל. ולסבר האוזן נדמה זה למה שכתב הכוזרי (מאמר ב, סי' ד) על הנבואה שהיא תמיד קשורה בארץ ישראל, "ולא נתנבא נביא אלא בה או בעבורה", הרי ד'בעבורה' חשיב כ'בה', הכא נמי אע"פ שלתירוצנו לא היה נס 'בו' ביום הראשון, הרי שפיר היה הנס 'בעבורו'.

השגה ב': לפי ההסבר שבהדלקת הנר בביהמ"ק היו ב' עניינים, הא' הדלקת כל יום לעצמו, ב' הדלקת נר תמיד שזה נעשה ע"י צירוף הימים זה לזה בלי הפסק. א"כ כיון שידעו שאין להם די שמן ואין סומכין על הנס היה להם להמתין עד ליל ח' כדי שיוכלו לעשות המצוה כתקנה.

והביאור בזה י"ל, דהנה לשון התורה "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" מכוון לב' עניינים, האחד מצוה, והשני תכלית. והמצוה היא להדליק נר בכל יום תמיד, והתכלית שע"י ההדלקה נעשה רצונו של מקום שהנר דולק תמיד בכל יום במקדש ברציפות, והוא דבר דממילא אתעביד. ולצד זה השני משמעות הכתוב 'להעלות נר תמיד' דומה לכתוב 'לריח ניחוח', דנוסף לכך שבאמת צריך כוונה שיהא הקרבן לשם ריח ניחוח, כדתנן (זבחים ד, ו): לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' לשם ריח לשם ניחוח כו', הא ברור שהכוונה בפסוק היא גם שזה תכלית הרצון בקרבן שיהיה לריח ניחוח, וחלק זה הוא נעשה ממילא כשישראל זוכין. ואם כן יש לומר שמצות נר תמיד להדליק בכל יום מקיימים גם כשאין די שמן אלא ליום אחד ויודעים שלמחר יחדלו, שהתורה לא נתנה שיעור למיעוט הימים שיתקיים בהם מצות נר תמיד, ובאמת אפילו ביום אחד הוא מתקיים, הגע עצמך שלא נברא העולם אלא ליום אחד או שמצאו הפך ביום אחרון של שית אלפי שנין, כל יום ויום שנתן הקב"ה לישראל הוא יום שלם שמקיימים בו נר תמיד.

אך מכל מקום מצד התכלית – אף שמצד העושין קיימו מצות נר תמיד כתקנה – הרי שמצד התוצאה אם ח"ו פסקה ההדלקה נמצא שלא נתקיימה הכוונה, והוא עלבון להדלקת יום הראשון. הגע עצמך שלא היה נעשה הנס ובליל ג' היו מוצאים פך טהור נוסף, וכן בליל ה', וגם בליל ז', כמה עלבון היה לישראל ולביהמ"ק שהתורה אמרה 'להעלות נר תמיד' ואנו מדליקין לסירוגין. ודומה כעבד שרבו צוה לו למזוג לו קיתון ושפך על פניו, דאין לומר שהיה ריעותא בפעולתו של העבד ושלא קיים מצות רבו, ואדרבה אילו היה אומר לא אמזוג אלא אמתין שילכו פניו הזועפות של רבי ואז אמזוג לו, אז היה כמועל, ומ"מ אף שעשה כדין אם שפך לו על פניו יש עלבון, ואם נעשה לו נס שהלכו פניו של רבו וריחם עליו וקבלו בפנים יפות, יש לו להודות ולהלל.

השגה ג': הראוני ב'לקט ופרט' (חוברת יד, דברי רימ"ש הלפרין שליט"א), שהקשה על דרכנו הנ"ל ביישוב קושית הב"י, שכן לפי"ז נמצא שגם היום התשיעי היה בו נס, כי גם הוא יצא נשכר מחיבורו לשרשרת הימים, והניח בצ"ע. ולדידי לא חזינן קושיא דקפידת התורה בענין נר תמיד הוא שלא יארע קיטוע של אף יום אחר שהחלו להדליק, ולא חיישינן למה שהיום הראשון של ההדלקה אינו מחובר לימים שלפניו, כי כן היה ביום הראשון של ההדלקה בימי משה, ואין חסרון בהדלקת אותו יום כי הקפידא היא שלא יפסק מכאן ואילך. וכן ביום ראשון של בית שני מיום שהדליקו משם ואילך המצוה, וכך גם אחר שפסקה ההדלקה בימי יוונים ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור, לא היתה דאגתנו מיום התשיעי ואילך, כי ידענו שבדרך הטבע בידינו להספיק שמן ככל הצורך מיום התשיעי ואילך, ואין יום זה צריך לנס לא בו ולא בעבורו, ולכן גם אחר שמצאו את הפך הטהור ליום אחד, לא נכון לומר שכעת נולדה צרה ליום התשיעי כי צריך לחברו עם כ"ה בכסליו, כי יום התשיעי חשיב לענין זה כהדלקת יום ראשון של בית שלישי מהרה יבנה, ואין עינינו נשואות אלא איך לחבר ח' הימים שהיו בסכנת קטיעה.

ומשל לדבר (בציור הדומה לנמשל ולא בכל הפרטים), כי הימים דומים לחברים היוצאים במחול, כל אחד ידיו על כתפי חברו, וכל אחד משתדל שלא לשמוט ידיו מכתפי חבריו כדי שלא לפרוש מן המחול אבל אין דעתו נתונה על זה שמאחוריו דלא עליה רמיא. ומיהו, אין זה סותר למ"ש (לתרץ קושית הגר"א שהובאה לעיל) שלבית הלל עיקר ההידור הוא לשוב ולהדליק את הנר דאתמול, דההידור הוא להדליק את הנר של אתמול לחברו במצות נר תמיד עם הנר דהאי יומא. כנלענ"ד.

gh