מלחמת החשמונאים ביוונים ומרידה באומות

בספר 'מצות נר איש וביתו' למו"ה אליהו שלזינגר שליט"א (כרך ב, סי' א במהדו' תשע"א), הביא דברי הלבוש (סי' תרע סעי' ב, הובא במ"ב שם ס"ק ו) הטעם דלא קבעו שמחה בחנוכה כמו בפורים, ותורף הדברים דמפני שלא נמסרו ישראל בימי חשמונאים להריגה כמו שהיה בימי המן, כי היוונים לא בקשו מהם אלא ההכנעה ולהעלות להם מס וגם לכפור בדת, כדרך הממלכות כובשי ארצות שכופים הנכבשים על המס ועל דתם, על כן אחר שנצחום קבעו הלל והודאה על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו, אבל בימי המן שהיתה הגזירה להשמיד ולהרוג גם הגופות ולא רק הנפשות, שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו גם משתה ושמחה על הצלת הגופות, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות (והוא דלא כהמבואר במאמרי אדמוה"ז זלה"ה, ספר תקע עמ' לז, וכיו"ב בכמה מקומות בדא"ח: "..ענין פורים בכלל, הוא מ"ש הפיל פור הוא הגורל לפני המן כו', וביקש להשמיד ולהרוג את כל היהודים כו', וכ"ז להיות כי דתי המלך אינם עושים, ונמצא שאם הי' רצונם אז להמיר דת ח"ו לא היו מתייראים כלל, ונמצא שהיה להם אז מס"נ בתכלית כו'").

ותמה שם מאחר שבחנוכה לא היתה עיקר הגזרה אלא על הדת, ובשעת הגזרה הא קיי"ל דיהרג ואל יעבור על כל מצוה, א"כ "נשאלת השאלה על מה שכתב הרמב"ם 'וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום' וכו', ולמה הרגום, הלא הם עצמם היו צריכים למסור את נפשם כיון שהיו אלה גזירות על דתם ולא על גופם". ונושא ונותן שם ומסיק דכיון שהיתה גזרה על הכלל וסכנה לעם ישראל אז אין הדין שצריכים למסור נפשם אלא חייבים להלחם בעוז ובכל הכח.

ומביא שם שהציע תמיהתו בפני הג"ר יוסף ליברמן (זצ"ל, בעל 'משנת יוסף' ורב קהל סדיגורא ירושלים), ואת מכתבו שהשיב לו, ונביא קטע ממנו: "לענ"ד י"ל בפשטות עפ"ד הרמב"ם (שם) שהיוונים גזרו גזירות על ישראל ויבטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד וכו' עכ"ל. וא"כ מדיני בן נח הגיע להם דין מיתה כמפורש ברמב"ם (פרק ט ממלכים) בן נח שהרג נפש נהרג עליו, ועל אשת חבירו, ועל הגזל אפילו פחות משוה פרוטה וכו' עיי"ש. – והם הרי פשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם ונהרגים על זה משום גזל".

ויותר ממה שהבאתי כאן יש שם, ולא הבאתי אלא תורף הדברים הנצרך למה שאביא להלן, והוא מו"מ עם המחבר הגר"א שלזינגר שליט"א, שהואיל להדפיס דברינו שם, וזה אשר כתבתי לו:

"לא נהירא מלשון הקושיא שכתבתם – דלפי דברי הרמב"ם שהגזירה היתה על הדת, למה הרגום, והיה להם לחשמונאים ליהרג ולא לעבור, – האם כוונת השאלה איך הותר להם שלא למסור עצמם למיתה ויצאו למלחמה, או איך הותר להם להרוג את היוונים.

ומן התירוץ שכתבתם דשאני גזירה על כל ישראל שאין בה הדינים של יהרג ואל יעבור, משמע שהקושיא היא איך הותר להם שלא למסור עצמם למיתה ולצאת למלחמה. ולענ"ד אין כאן צד שאלה, דודאי הדין של יהרג ואל יעבור לא בא לאפוקי שלא לעשות מלחמה, אלא לאפוקי שלא יבוא ח"ו לעבור בשביל להציל עצמו מן המיתה, אבל לצאת בחרב ובחנית היא גופה דרך מסירות נפש על קידוה"ש, שהרי הוא יוצא במעטים נגד הרבים וחלשים נגד הגבורים א"כ מדרך העולם הוא עתיד להיהרג וזה הוי יהרג ואל יעבור מעלייתא. והלשון הנאמר בסתם יהרג ואל יעבור, משום דאיירי ביחיד שהוא תפוס ושבוי בידי השונאים ואסור בזיקים ואין בו שום אפשרות לעשות מלחמה, וגם אם אינו אסור וירצה להשיב מלחמה נגד מעניו הרי ברגע כמימרא יתקעו בו חניתותיהם לפני שיהיה בידו סיפק להזיק אחד מהם, אם כן מה לו להחמיץ את השעה בדברים בטלים ועליו לכוין דעתו לקדש את השם ברבים. וכן מצאנו בגזירות תתנ"ו שנהרגו אלפים על קידוש השם בקהילות שו"מ, וכפי שנמסר ברשימות שכתבו ראשונים מימי הגזירה, שהזקנים נאספו יחד וישבו בחצר לכוין דעתם לקדש שם שמים, והצעירים בעלי הכוח נטלו חרב וחנית ומקלות ואבנים והתבצרו בחדרים כנגד השונאים להלחם בכל כוחם.

ואולם מדברי הגר"י ליברמן (שליט"א) [זצ"ל] בתשובתו שכתב אליכם, נראה שהבין שהשאלה היא היאך הותר לחשמונאים להרוג את היוונים ובאיזה חטא נגזר עליהם משפט מוות, ויצא לדון מדיני בן נוח שנידונים במיתה על הגזל או מדין בעלי תועבות וכו'. והדברים מתמיהים, דהא במלחמה עסקינן ומלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צריהם (רמב"ם מלכים ה, א), ומלחמה היא על מנת לנצח ולהרוג את האויב, וכתב הרמב"ם (שם ז, טו) דכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל, ועליו נאמר (ירמיה מח, י): "אָרוּר עשֶׁה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מִדָּם", עיי"ש כל דבריו.

ועוד דכל הדינים שבני נוח נידונים עליהם אין דנים אלא בסנהדרין של דיני נפשות, וכי עלה על דעתינו שהחשמונאים במלחמתם עם חיל אנטיוכוס כל סרדיוט וקלגס שבא כנגדם בשביל להורגו היו צריכים לכפות ידיו מאחוריו תחילה ולהביאו בפני סנהדרין לדונו ואם יצא חייב יהרגוהו, אלא ליתא לכל הני מילי בשעת מלחמת מצוה, ואפילו במלחמת הרשות, אמנם צריך רשות מבי"ד כשבאין לצאת למלחמה, אבל אחר שנתנו בי"ד רשות ודאי שעת מלחמה כמלחמה, ואין דנים את השונאים אלא הורגים בהם כמה שאפשר עד שינוסו או יכנעו".

ע"כ דברי שם בהערה להמחבר, וזה אשר השיב עליהם:

"א.ה. אכן כוונתי היתה בשתיים, למה הרגום וגם למה לא נהרגו בעצמם. ובתשובה לדברי ידידי, הנה בכל ההיסטוריה שהיו צריכים למסור נפשם על קידוש ה', לא מצאנו שנלחמו נגדם. כך כשנזרק אברהם אבינו לכבשן האש באור כשדים, או חנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם ולא נלחמו. וכן בפורים לא נלחמו אלא למדו והתפללו. ויתירה מזו, לא מצאתי בפוסקים מאן דהו שיכתוב על מי שכופה על השני לעבוד ע"ז, ואם לאו – יהרגהו, ואם כן יש לו דין רודף, ויהיה מותר לשני להורגו מדין רודף, שהרי בגללו הוא יצטרך למסור את נפשו. ולא מצאנו כעין זה בשום מקום. וע"כ היה עלינו לחפש טעם אחר כמו שכתבנו שיש הבדל בין יחיד לכלל ישראל, וכן כמוש"כ הגר"י ליברמן שליט"א למה היה מותר להרגם".

ע"כ תשובת המחבר, וזה אשר טענתי לו שנית, כפי שהואיל להדפיס שם:

"ושוב חזר ידידי הנ"ל וטוען בטוטו"ד: מה שכתב כבודו לראיה מדברי ימי ישראל, הנה רושם מוטעה הוא, כי אדרבה, לא תמצא שהיתה שעת השמד והיתה שעת הכושר להשיב מלחמה, ולא עשו כן. ואברהם אבינו שמסר עצמו לאור כשדים מה בידו לעשות והוא מעבר אחד וכל העולם כולו מעבר אחר, אבל לאחר שנים כשכבר היה סיפק בידו להשיב מלחמה קצת בימי אמרפל, אזי כשמוע שנשבה בן אחיו מיד וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו כו'. וחנניה מישאל ועזריה מה בידם לעשות והם עומדים לפני המושל בכיפה ומוטלים כפותים לתוך המוקד, ככתוב (דניאל ג, כא): בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן וגו' וּרְמִיו לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא, אבל במה שבידם, בחרב שבפיהם, היכו את נבוכדנצר הרשע בכל כוחם, שאמרו לו (ויק"ר לג, ו ותנחומא בהעלותך ט): "אם למיסים וארנוניות מלך אתה, ואם לעבודה זרה אתה והכלב שוים". ומצאנו בפוסקים דיון, גבי מי שרודף אחר חברו לכופו לע"ז שיהא לו דין רודף שמותר להרגו, בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שלא וכנה"ג הגהות הטור יג, דדבר פשוט שמותר.

אך בנין אב למנהג שנהגו אבותינו בשעת השמד, יש ללמוד מגזירות תתנ"ו, שנעקדו אלפים על קידוש השם, והיתה הנהגתם מופת בכל הדורות, כי מימי דור השמד של רבי עקיבא לא מצאנו כדוגמת מסירות נפש של קהילות אשכנז באותו הדור, לא לפניהם ולא לאחריהם, ונשתיירו בידינו מקצת רשימות מגדולי הדור שתיארו את המאורעות, ואביא כמה שורות מדבריהם, וכך כותב ראב"ן (רבינו אליעזר בר נתן): "...ואז עמד בחור אחד ושמו שמחה הכהן, כשראה שמוליכין אותו לבית חרפתם, ושתק עד בואו לשם, ויהי בבואו שמה הוציא סכין מבית יד שלו, והרג שר אחד נכדו של ההגמון, ומיד עשו גופו חתיכות, ועליו ועל כיוצא בו נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ועל אלו הצדיקים אתאונן קינים נהי והי כו'".

וברשימת ר' שלמה ב"ר נתן כותב אודות השחיטה במגנצא: "ויהי בחצי היום ויבא אימכו הרשע צורר היהודים הוא וכל חילו כו', וכאשר ראו בני ברית קודש שהיו שם, הקדושים יריאי עליון, המון הרב, חיל גדול כחול אשר על שפת הים, ודבקו בבוראם, ואז לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם מגדולים ועד קטנים, ור' קלונימוס ב"ר משולם הפרנס בראש, ומרוב צרות ותעניות שעשו לא היה בהם כח לעמוד כנגד האויבים, ואז באו כתות ובולשת שוטפות כנהר כו' ואיש ישראל חלצו איש כלי זיינו בחצר הפנימי של ההגמון, ויקרבו כולם אל השער להלחם עם התועים ועם העירונים וילחמו אלו כנגד אלו אל תוך השער, וגרמו העוונות ונצחום האויבים ולכדו את השער ותכבד יד ה' על עמו ויאספו כל הגוים על היהודים שבחצר להכרית מהם שם כו' וכו', ואין להאריך בדבר המבהיל, ויש עוד תיאורים כיוצ"ב, והנקודה ברורה, כי כל מי שהיתה בו רוח וכוח להשיב מלחמה שערה מצוה וחובה עליו לעשות".

ואותן גזירות של שנת תתנ"ו לא היו על כלל ישראל אלא על העיירות והמדינות שהיו בדרכם של הפורעים מצרפת ועד ארץ ישראל, ואולי נחשב לכם כגזירה כללית, אך לענ"ד פשוט, שגם ביחיד, אם יכול להציל עצמו ע"י שיהרוג אחד או רבים מהשונאים, והדבר לא יביא בקרוב לודאי סכנת נפשות לאחרים מישראל, אז אין לו לעמוד על דם חבירו כל שכן עצמו, ורשאי ומחוייב להציל נפשו בנפשם של רודפיו.

gh