אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים: (מקץ מג, ט)

הואיל ונתנדה יהודה האיך ישבו השבטים במחיצתו

איתא בגמרא מכות (יא,ב): "א"ר יהודה אמר רב, נידוי על תנאי צריך הפרה, מנלן, מיהודה, דכתיב (לעיל מג, ט): אִם־לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וגו' וְחָטָאתִי לְךָ כָּל־הַיָּמִים".

בשו"ת תשב"ץ (ח"ב, סי' עב) הקשה וז"ל:

"...אבל היותר קשה שבכל זה הוא, שאם נידוי של יהודה לא הופר, האיך היו יושבים תוך ארבע אמותיו, ומקרא מלא הוא (מה, טו): "וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וכו'", ויוסף כבר הגיד לו יהודה נידויו וחטאתי לאבי כל הימים. ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן (יבמות צט,ב) וכו'. וענין הנידוי אינו דבר אחר אלא הרחקה מד' אמות כדאמרינן בפרק קמא דנדרים (ה,א) במנודה אי לך ובמשמיתנא ממך ובמרוחקני ממך, דלא יתיבנא בד' אמות דידך משמע. וכיון שכן, האיך נפל יוסף על יהודה והיה מנודה".

ומתרץ התשב"ץ כך:

"ומה שנראה בזה שיהודה לא נדה עצמו בעולם הזה כלל, וכן מצאתי בב"ר (צא, י) וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים – לעולם הבא שכלו ימים, כלומר שאין בו לילות כדכתי' (ישעיה ס, כ) לֹא־יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וכו', וכיון שלא נדה בעה"ז לא היה צריך להפרה בעולם הזה, ונדויו בעולם הבא לא היה ביד שום אדם להתירו שאין מתירין הנדר קודם שיחול (נדרים צ,א), ועד שמת לא חל הנדר, ומפני זה היו עצמותיו מגולגלין בארון עד שבקש עליו רחמים מרע"ה (מכות יא,ב), ומ"מ שפיר מוכחינן מהתם דנידוי לעולם הבא אפילו על תנאי צריך הפרה מדחל נידוי של יהודה. ומ"ש רש"י ז"ל בפ' ויגש שיהודה נתנדה בשני עולמות לא מצאתי לשון זה לא בב"ר ולא בילמדנו, ושמא שטפא דלישנא הוא", עכ"ל וע"ע מש"ש.

ד"ה נידוי. ולפי זה לא קשה מידי וכמובן].

ובשו"ת 'חיים שאל' (להגאון חיד"א, ח"א סי' עא אות ג) הביא שמצא ברז"ל כרש"י שנתנדה מב' עולמות, והרעיש מאד על התשב"ץ שנקט לישנא דמתחזי כדיבור שאינו כמשפט על דברי רש"י, וז"ל:

"וחזיתיה להרשב"ץ שחקר דרש"י כתב דיהודה קיבל נידוי בב' עולמות, וא"כ איך היה בד' אמות של יוסף ואחיו כדמוכחי קראי. והסכים דהעיקר הוא שלא נתנדה אלא בעולם הבא כמו שאיתא בבראשית רבה, ורש"י אגב שיטפא כתב כן, עיי"ש בדבריו. וזו היא שקשה על מאור הגולה רש"י, אשר על כל טיפת דיו יושב עליה ז' נקיים, ויהי הקצר אמיץ, ומדקדק אפי' על אות אחת כמפורסם, ואיך הכא שינה מדתו של שלמה וכתב שקר ח"ו ובדא מלבו אגב שיטפא, ואין ספק כי כל דבריו אמרי צדק ואפילו אות אחת יסודתו בהררי קדש רז"ל, ועין לו ראתה שאמרו כן במדרש רז"ל, וכבר נמצא דהכי אתמר בילקוט (בפרשתינו רמז קנא) כדברי רש"י שקבל נידוי בשני עולמות וידוע דהילקוט הוא ממדרשי רז"ל ככתבם וכלשונם, ובחר רש"י בזה שהוא פשוטו של מקרא". עכ"ד וע"ע מש"ש.

ובהורמנא דרבנן אולי נוכל לתרץ באופן אחר, דהא ראובן לא אמר אלא "וחטאתי לך כל הימים", וכן ליוסף הוא אומר: "וחטאתי לאבי כל הימים", הרי שהנידוי לא היה אלא בינו לבין אביו, ואפילו אילו ח"ו לא עמד ראובן בתנאי ולא עלה בידו להשיבו אצל אביו לא היה נאסר בנידוי עם אחיו ושאר ישראל אלא כלפי אביו. ותוכן הנידוי היה שיהא כנזוף וחוטא לפניו כל הימים בעולם הזה שלא יוכל לבוא לפניו במתיבתא דארעא ולא בעולם הבא במתיבתא דרקיעא. ובעולם הזה שייך שיהא מנודה לאביו ועדיין אינו מנודה לאחיו ולכל ישראל, דלאו בכל שעתא הם נמצאים לפני אביהם ומותרים לנהוג בו חברותא בשעה שאינם לפני אביהם, אבל במתיבתא דרקיעא אין שם התרועעות של אחים ורעים אלא כולם בישיבה אחת לפני שכינה, והמנודה ליעקב אבינו מנודה לכל, ולכן היה צריך יהודה שיתפלל משה עליו להתיר נידויו.

וכן נראה מתרגום ירושלמי שתרגם וחטאתי לך כל הימים: "נהוי מרחיק מן משאל בשלמא דאבא כל יומיא", וכן ב'שכל טוב' "וחטאתי לפניך – אהא לפניך כחוטא מרוחק משלומך ומברכתך כל הימים כו'". ובאמת כמעט מפורש כך ברש"י במכות שם, שכתב: "וחטאתי לך – לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו", דדמיא כשפת יתר דהוי סגי לומר שהוא ל' נידוי, ודומה שממש בא רש"י לתרץ קושיות התשב"ץ דאיך לא נהגו האחים ביהודה דין נידוי, ומפרש שיהא מנודה לאביו דוקא ולא לשאר אחיו.

ואף דלישנא דגמרא במכות התם היא: "מנין למנודה על תנאי שצריך הפרה כו'", אין להכריח מכך שהיה נידויו ככל חומר חוקת נידוי, וי"ל דעיקרה היא כעין נזיפת חכם. ובלאו הכי צ"ל כן דרחוק לומר שיהא אדם יכול לקבל ע"ע נידוי ממש אם לא שעבר עבירה שמתחייב בה נידוי, אבל נזיפה מקבל ע"ע אפילו אם רבו לא נזפו בהדיא אלא דקים ליה שיש לרבו בליבו עליו כהא דמו"ק (טז,ב) ידע דנקט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין. ומיהו אף שעיקרה נזיפה קיבל יהודה ע"ע קצת חומרי נידוי באותה קבלה והסכמה בלב שיהא כמנודה לאביו, והיינו שלא תהא הנזיפה ניתרת מאיליה בשבעה או בשלושים אלא תהא צריכה התרה ואפילו אחר מותו, ודייקינן מדקאמר וחטאתי לך כל הימים, דאיכא למידק בתרתי, 'וחטאתי לך' לך דוקא כדין נזיפות תלמיד לרבו ולא לאחיו, אבל 'כל הימים' אפילו לאחר מיתה כדין נידוי. דהואיל ועיקרא דמילתא בקבלה דידיה תליא, נתפס בו כפי מה שקיבל עליו. והא דקאמר בגמרא 'מנין למנודה וכו', הוא כעין כל שכן, דמה נזיפות כזו שהיא כעין נידוי אע"פ שהיתה על תנאי צריכה התרה, נידוי עצמו לא כ"ש.

ועל כרחן צ"ל כן, דאם לא כן היאך הותרו לישא את ארונו כל השנים במדבר, ותינח שהיה מותר לקוברו במצרים, איך היו יכולים להוציא את ארונו ממצרים ולשאת אותו במדבר כל ארבעים שנה לפני שיתירו הנדר. ואף די"ל דזה בכלל קושיית התשב"ץ היאך לא נהגו בו דין נידוי, אבל לא משמע לי כן מדברי התשב"ץ, שכתב בתוך דבריו: "ויוסף כבר הגיד לו יהודה נידויו וחטאתי לאבי כל הימים. ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כ"ש", ומשמע דתרי מילי קאמר, א. שכבר הגיד נידויו ליוסף, וב. אפילו אילו לא הגיד לו ולא ידע יוסף, או שלא ידע ש'חטאתי לאבי' היינו נידוי, מ"מ הרי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים. ולפי הטעם השני לא קשיא ליה אלא על יוסף בשעת ההתוודעות אבל על כל השנים עד שמת יהודה לא קשיא ליה דשמא אכן נהגו בו נידוי, ואם אחר מיתה עדיין נידויו בו קשיא איך נשאו ארונו, אלא איהי מתרצא לנפשה דצ"ל שלא נתנדה אלא לאביו כמבואר.

אמנם קשה למה יעקב אבינו עצמו לא התיר נדויו של יהודה. ושאלה זו הקשה בהשגות הראב"ד בהל' ת"ת פרק ז, הל' יא, עיי"ש, ולא תירץ. ועוד הקשה הראב"ד לדברי הרמב"ם שם שת"ח שנידה עצמו הרי זה מיפר לעצמו, למה לא היפר יהודה לעצמו. ומי לנו תלמיד חכם כיהודה דכתיב ביה (בראשית מט, י): וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו. וכתיב (תהלים ס, ט): יְהוּדָה מְחֹקְקִי.

ואם נתנה רשות, נראה לומר, דהנה כבר כתב רש"י שיעקב אבינו חשד ביהודה שידו היתה בצרת יוסף, וז"ל רש"י (מט, ט): "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ Z ממה שחשדתיך בטרוף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו וזהו יהודה שנמשל לאריה. בני עלית – סלקת את עצמך וכו'". ונראה דכשראה יעקב אבינו את יהודה שדוחק עצמו ליכנס תחת עובי הקורה לשאת בעול שמירת בנימין והשבתו אליו, עלה בשנית חשד שיהודה רוצה לקיים בעצמו 'תשובת המשקל' על שהתרשל בשמירת יוסף ומעשיו רומזים שהיה בכוחו להצילו ולא עשה כל אשר לאל ידו. וי"ל דבאמת כך היה הדבר, וחס לן לאבונא יעקב שיהא כחושד בכשרים אילו היה נקי לגמרי, ולכן כאשר יהודה קיבל על עצמו נזיפות בשני עולמים, יעקב אבינו סבר וקיבל דבריו, דאם איתא שהתרשל ראוי שתהא לו כפרה. והיינו דקאמר ליה בסוף 'מטרף בני עלית' סלקת את עצמך, כלומר נמלטת מעונש חמור וממה שחשדתיך שידך היתה בו ממש, אבל עדיין לא יצאת נקי מכל וכל, כאמור דכדמות חטא נתלה בו במה שלא כפה דיבורו על האחים להניאם ממכירת יוסף, שלכן הורידוהו מגדולתו כמו שפירש"י בפסוק וירד יהודה (לח, א), ולהכי נמנע יעקב מלהתיר נידויו כי היכי דליהוו ליה יסורי גלגול עצמות בהאי עלמא וליתי למתיבתא דרקיעא בלא כיסופא. וגם יהודה לא התיר נידויו לעצמו כי הרגיש בדעת אביו שקשר נידויו גם באזלת ידו במעשה המכירה, ולא מלאו לבו להתיר עצמו שלא מדעת אביו. (ומיהו הא ליכא להקשות דא"כ הורע התנאי שהיה בנידוי, דנהי שהשיב את בנימין לאביו, מ"מ חטא הרשלנות במעשה יוסף עדיין עומד ונחשביה כנידוי שלא היה על תנאי, הא ליתא, דסוף סוף לענין זה דעת הנודר קובעת, ולא קביל עליה נידוי אלא אם לא אשיבנו אליך ולא לענין אחר).

והשתא ניחא מה שיעקב אבינו סבר וקיבל קבלת הנידוי שקיבל יהודה על עצמו, דבלאו הכי תמוה, כי נידוי ראוי להיות על עבירה שעשה האדם בעבר, ולא כתנאי על מה שיעשה בעתיד, וכל שכן על מה שלא יעשה (שלא ישיבו לאביו), וכל שכן על מה שלא יעשה אפילו באונס גמור, כגון שלא עלה הדבר בידיו הגם שהשתדל בכל כוחו, ואין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו ולא בא על האדם אלא לפי כחו (שמו"ר לד,א), ואיך קיבל יעקב אבינו תנאי כזה על הארי שבשבטיו. ולהאמור מבואר, שהיה הנידוי, מצד קבלתו ע"י יעקב אבינו, לתא של הרשלנות במניעת צרת יוסף, ועל מעשיו הראשונים אתי עליה ולא רק על העתיד. כנלענ"ד].

gh