הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה: (וישב לח, כה)

דברי התוספות התמוהים והדוחק שעלינו לדחוק בביאורם

בגמרא סוטה (י,ב): "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ וכו', ותימא ליה מימר (לשליח, אמור לו שממנו אני הרה ואלו סימניו – רש"י), אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה כו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן מתמר".

ובתוס' (שם): "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש – כדאמר בפ' הזהב (ב"מ נח,ב) כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים כו'. ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים כה,א) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות".

מדברי התוס' נראה שחיוב גמור הוא למסור את הנפש על איסור הלבנת פנים, וכך נראה מדברי ר' יונה ב'שערי תשובה': "והנה אבק הרציחה – הלבנת פנים, כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה. כו'. על כן אמרו רז"ל לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש כו'. דימו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו כי יהרג ולא ירצח, ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר כו'".

וב'תורה תמימה' (כאן, הע' כט) כתב על דבריהם: "לולא דבריהם נראה לדעתי ברור דלא שייך כלל לחשוב זה בין אלה הדברים, יען דהלשון 'נוח' משמע דאינו מעצם הדין, רק מדרך המדות והמוסר האנושי, ומי שאינו עושה כן אינו נקרא רשע רק שאינו בעל מדות נכונות, משא"כ אלה הג' דברים שיהרג ואל יעבור עליהם הם מן הדין ממש והעובר עליהם הוא רשע גמור כעובר על עקרי הדת, ודו"ק".

ובס' 'ענף עץ אבות' (להגר"ע יוסף זצ"ל, על מסכת אבות עמ' קצב) הקשה על ה'תורה תמימה', ע"פ מה שכתב הרמב"ם (יסוה"ת ה, א) דכל מצוה שדינה ביעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, א"כ לסברת ה'תורה תמימה' דהלבנת פנים היא ביעבור ואל יהרג מה שייך לומר מידת חסידות של נוח, והרי מתחייב בנפשו, ועל כרחך דחיוב גמור הוא וכדברי התוס' ורבינו יונה.

ויש לתמוה דהא ודאי אשכחן מדת חסידות גם ביעבור ואל יהרג וכגון ר' צדוק וחבריו דתבעיתו מטרוניתא ומסרי נפשייהו (קידושין מ,א) והנכרית אינה בדין יהרג ואל יעבור (עי' רדב"ז ח"ד סי' קצב – א'קסג). וצ"ל דהגר"ע יוסף זצ"ל מחלק דגבי גוי אנס איכא קידוש השם ואפילו בצנעה ממידת חסידות איכא קידוש השם, אבל בסתם מצוה בלא אונס גוי עומד הדין דמתחייב בנפשו, אם לא דדין גמור הוא.

אך באמת עיקר דברי התוספות הם בעיני פליאה נשגבה כמשא כבד יכבדו ממני, דאיך אפשר שיהא חומר הלבנת פנים בהאי עלמא, כג' עבירות החמורות למסור עליהם את הנפש בפועל ממש, ואמרו במסכת ב"מ (נח,ב) "תני תנא קמיה דר"נ בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אמר ליה שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא". אבל איך נדמה דבר שנאמר בו כאילו לשאינו כאילו, והלא לבתר דאתי חוורא תנוח רוחו ותשוב נפשו אליו והדר אזיל חוורא ואתי סומקא, ואמנם אולי העלבון יהא חקוק בנפשו ימים רבים ומ"מ בחיים חייתו קיים, אבל המוסר נפשו הא אזיל סומקא ואתי חוורא ואינה חוזרת לעולם, וסימנא דאזיל סומקא אינו אלא לפרש היכא רמיזא הא דכאילו שופך דמים אבל ודאי לא נפיק מכדי כאילו.

ולסבר האוזן בחומר התמיהה, נימא דרך משל: פלוני אלמוני בא לידי נסיון כמעשה יהודה ותמר, וכשהוציאוה לישרף ושלחה לו הסימנים שתק ונשרפה. וכשנודע הדבר אמרו לו אדם חשוב כמותך יעשה כזאת, אמר להם דינא הוא, שהרי הלבנת פנים היא אבק רציחה, ואבקו כמששו, וא"כ מאי חזית דחוורא דההיא איתתא חוור טפי דילמא חוורא דידי חוור טפי. מי בן אנוש אשר יוציא מפיו כזאת ואיזו היא אזן אשר תשמע לו, כי ברי לכל שהלבנת פנים ורציחה בפועל אינם עומדים בשיטה אחת ממש.

ובאמת לולי מה שנראה מדברי הראשונים, היה עולה בדעת דאפילו ממידת חסידות אסור לו למסור נפשו אם יודע בודאי שיהרג על כך, ומה שתמר מסרה נפשה ליהרג, באמת לא מסרה נפשה. דאילו שתקה ולא אמרה כלום והיתה נשרפת אז היינו אומרים "נוח לו לאדם שיפיל עצמו כו'" כדין גמור, אבל כאן הרי שלחה לו 'לְאִישׁ אֲשֶׁר־אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה' ובודאי סמכה שיודה ולא ישרפנה, אלא שבקשה לעשות כן באופן שימעט בושתו ולא יגרם לו הלבנת פנים. דאין לומר שהיה חשוד ח"ו שישרפנה כדי שלא יתבייש, דא"כ מהי שאלת הגמרא 'ותימר ליה מימר', הרי אם ח"ו חשוד הוא, גם כשתאמר לו בפירוש היה יכול להכחיש ולומר שהיא בודה הדברים כדי להציל עצמה (ועל החותמת והפתילים היה יכול לומר שגנובים הם בידה). לכן נראה דבאמת סמכה שלא יהרגנה ויודה, אלא שיותר בקל יודה במעשה כששלחה לו בסתר מאשר אם היתה מפרסמת דבריה, ורק באופן כזה מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנת נפשות כדי שלא להלבין פני חבירו, אבל באופן שיש ודאי חזקת סכנת נפשות, וכגון שאילו היה המעשה בעשו הרשע שאנו מוחזקים בו שיעלים אם תשלח לו בסתר, או יכחיש אם תודיע בגלוי, אז בודאי היתה מודיעה הדבר ברבים, כי בכך תמצא יותר ידיים להנצל שאולי יאמינו לה הדיינים. ולשון הגמ' נוח לו לאדם כו', הוא רק בכהאי גוונא, שאין הדבר ודאי שתיהרג, אלא אדרבה סמכה על חזקת כשרות של אדם גדול כיהודה שהציל את יוסף ולא חשדתו בשפיכות דמים, אלא שמכל מקום הרי היו בידה החותמת והפתילים שהם ידיים מוכיחות והיתה יכולה להוציאם לפני הדיינים, והיא לא עשתה כן אלא שלחה אותם לחמיה, מכאן למדו שמותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנת נפשות כשיש לו על מה לסמוך להנצל, אבל במקום חזקת סכנה לא אמרו.

על כן על כל דברי האגרת הזאת אשים נפשי בכפי, אחר נשיקת הרצפה ונשיקת דברי קדשם של רבותינו בעלי התוספות, לאחוז בדבריהם בצבת עשויה לדחוק דבריהם, דודאי פשיטא להו דאין הדברים אמורים אלא במידת חסידות, ומה שאמרו שלא נמנית זו עם עבירות שאין עומדים בפני פיקוח נפש מטעם דלא נקט אלא עבירות המפורשות בתורה, רצו לומר, דבקושייתם ס"ד דאפילו דאינו אלא מדת חסידות היה ראוי למנותם, ובתירוצם מפרשים דאינם מפורשים בתורה וא"כ אינם אלא מידת חסידות ולכן לא נמנו עמהם.

ולהאמור י"ל עוד דמידת חסידות כאן אינה כמידת חסידות שיאחוז כל אדם בבואו להתחסד, אלא דוקא מידת חסידים קאמר, דאדם כשר וחסיד שיודע בנפשו שמעודו נתן בטחונו במקום בכל מעשיו, כתמר ורב המנונא ואשתו שהכניסו עצמם לתנור, הוא רשאי לבטוח שהמקום יענה לו להצילו בדרך טבע או בנס, אבל לסתם אדם חשיבא יוהרא ועוון להדיוט לאחוז במידה זו.

Q

אחר כתבי כל זה שגר לי בני הרב יוסף שליט"א ציון למאמרו של הגאון ר' אשר וייס שליט"א, בספרו הנודע 'מנחת אשר' (בראשית סי' נג, עמ' שנב) שם דן בהרחבה ובבהירות בענין האמור ובדברי התוס', וכבר העלה רוב הנקודות שציינתי ובדרך דומה. ומכל מקום אחר שטרחתי בזה לעיין ולכתוב הדברים כפי שעלו בליבי, והמעיין יכיר שלא נבעו מלקיטה ופאה ויש בהם טעם לעצמם, גמרתי בדעתי שלא לגונזם והנם לפניכם. ויהיו נא אמרינו לרצון ליזהר הן מעוון הלבנת פנים והן בזהירות בשמירת נפש.

להשלמת הדיבור אביא כאן מה שציין הגר"א וייס שליט"א לדברי הגאון האדר"ת שיצאו מתוך כת"י, ואעתיק הדברים כפי שראו אור ב'הר המור' (קובץ ז, עמ' 23):

"הרב ר' אבא יעקב סנדרוביץ מפערישלא שאל את הגאון רי"ל דיסקין ז"ל בהא דאמרינן (ברכות מג,ב): נח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו רבים, אם צריך בזה למסור נפשו כמו על אביזרייהו דשפיכות דמים. והשיב לו שהוא רק מדת חסידות וגוזמא בעלמא. והשיבו מתוס' שהקשו מ"ט לא חשיב ליה בהדי דיהרג ואל יעבור. ונשתומם כשעה חדא והצר לו שנעלם ממנו תוס' זה, ובכ"ז אמר שאינו חוזר בהו דדברי תוס' תמוהים, האיך יתכן כן, הלא כל משפטי התורה הם מדה במדה, וכמו שרצה לשפוך דמי פלוני כן ישפך דמו, והרי חבירו מ"מ הוא חי וקים, וגם בעת שהלבינו היה חי ואיך נאמר שיהרג בשביל זה. והך דתמר הוא רק כמו החסידים שמסרו נפשם גם במה שאמרו יעבור ואל יהרג. וגם להגרש"ז מלובלין נ"י (Zבעל ה'תורת חסד') שאל, ול"י זה". עכה"ד.

gh