וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו: (וישב לז, כט)

א. שורש המחלוקת בין השבטים וכוונת יעקב אבינו בחלוקת הבכורה. ב. טעות השבטים בפירוש החלומות. ג. מה היתה כוונת יוסף בג' הדיבות שהביא אל אביהם

לבאר כמה תמיהות בפרשה: א. למה שינה יעקב בין הבנים ומהו שורש המחלוקת בין השבטים. ב. איזה מעשה ראה יוסף שאפשר לתלות בו הדיבה של אבר מן החי. ג. מהי בקשת שלום האחים ושלום הצאן, ומה גם שהרי בכל יום בא אחד השבטים לשמשו ושמע ממנו. ד. וגם למה קראוהו 'בעל החלומות' (ולא 'איש החלומות' וכיו"ב).

בשורש הרוגזה ששרתה בין שבטי ישראל בבית יעקב, כתבו כמה מפרשים שלא כתונת הפסים היתה העילה הראשונה לדבר, אלא הכתונת היתה כמכה שהכתה במורסא נושנת, והיא מחלוקת על הבכורה בין בני לאה ובני רחל. דמצד אחד רחל היתה עיקר בת זוגו וסבור היה שהיא זו שהוא נושא ראשונה. ומאידך סוף סוף את לאה נשא תחילה, ואם כן חל הכא דין הכתוב (דברים כא, טז): "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" (ר' מלבי"ם לעיל ד, וכל הפרק).

ונראה דיעקב באמת התכוין לפלוג הבכורה לכמה חלקים, כדכתיב בדברי הימים (דבהי"א ה, א): "וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן־יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה", ואמרו במדרש (ב"ר פב, יא): "בכורת ממון נטלה ממנו ולא בכורת יוחסין". ובכורת ממון היינו דכתיב (להלן מח, כב): "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל־אַחֶיךָ" וגו'. ובתחומא ויחי (ט) אמרו: "יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז (שם מט, ג) – שלשה כתרים היו בידך כהונה מלכות ובכורה כו' ואבדת אותם". הרי שגם הכהונה ניטלה מראובן ונתנה ליוסף, והמלכות נתנה ליהודה כדכתיב בדברי הימים (שם, ב): "כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף".

הרי לנו כי נתחלקה הבכורה לג' חלקים, לראובן בכורת יוחסין, ליהודה בכורת מלכות (Zשמקורה בהיות הבכור המוציא והמביא וראש לאחים), וליוסף בכורת ממון (Zנוטל ב' חלקים) ובכורת כהונה (Zהיותו עומד בין ישראל למקום, לדון דיניהם ולהורותם דרכי ה', – יורו משפטיך ליעקב) לברכם ולהתפלל עליהם.

והטעם שעשה יעקב אבינו כן שנתן ליוסף בכורת כהונה, דאי משום לענוש את ראובן היה יכול ליתנם לאחד מבני לאה, משום דבאמת סבר שהוא חלק ראוי לאמנו רחל כי היא היתה עיקר בת זוגו, ואף שלמעשה נשא לאה תחילה ומצווה הוא על לֹא יוּכַל לְבַכֵּר גו', סבר כי דבר זה אינו נוהג אלא בבכורת ממון, כדמשמע קרא (דברים כא, יז): "כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ גו'", מדבר בבכורת ממון, ואותה באמת לא נטל מראובן אלא אחר שחטא, אבל בכורת כהונה סבר שראוי לתת למי שראוי ביותר, וכיון שראה יעקב את יוסף דהוי צנוע ומעלי ובר חכים, והכיר בו שהוא חכם ומבין מדעתו, מסר לו כל סתרי תורה שלמד מבית שם ועבר, ונתן לו בכורת כהונה. וסבר שהיא פשרה ראויה ליתן שלום בין פינות צבאיו הקדושים.

ונראה שהשבטים סברו וקיבלו שבחללו יצועי אביו יש לראובן להיענש בנטילת כמה חלקי הבכורה, אך סברו שראוי היה להעבירם לבן אחר מבני לאה שנשאת ראשונה, וכשם שנתן המלכות ליהודה כך היה לו ליתן הכהונה ללוי (וכפי שאירע לבסוף אחר חטא העגל) ולא ליוסף. ולכן כשהיה מלמד לו כל סתרי תורה ומה גם שעשה לו כתונת פסים, שזה סימן שרוצה ליתן לו הכהונה והנבואה, ומלבישו איצטלא דרבנן וכעין בגדי כהונה קנאו בוא).

אך ביותר קנאו בו אחר שחלם החלומות של השיבולים והכוכבים, שמראה שבדעתו גם למלוך ולהשתרר עליהם אז הוסיפו לו קנאה ושנאה, כי גם יעקב לא עלה על דעתו להפקיע המלכות מבני לאה וליתנה לו, והוא בא מכוח חלומות ומתנשא למלוך, והיינו דאמרי ליה (לז, ח) "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ", כלומר לא דייך בכורת ממון ובכורת כהונה שנתנו לך כי באת להפקיע ממנו גם את המלכות.

ויש לפרש דבאמת חלום השיבלים לא בא לרמז שהמלכות תעבור אליו, אלא רק שלפי שעה יתנשא עליהם כשליח המקום להיות להם למחיה ולשום להם שארית בארץ, וההשתחואה היא משום (מגילה טז,ב) "תעלה בעידניה סגיד ליה", כלומר שררה לפי שעה לדורו בלבד. ולכן כאשר לא פירשו נכונה את החלום הראשון ואמרו המלוך תמלוך גו', בא החלום השני שבו נראו לא רק אחד עשר הכוכבים אלא גם השמש והירח, ללמדנו בינה כי אי אפשר שחלום זה מדבר במלכות ממש, כי המלכות באה בירושה, ותועבה היא בישראל שבן יתפרץ למלכות בחיי אביו ויכופו להשתחוות לפניו, אלא על כרחנו יש להבין דהחלום לרמז דבר אחר בא ולא למלכות ממש.

אך מפני הקנאה לא נתנו לב להתבונן, והחליטו כי אין זה חלום של נבואה אלא באו מהרהורי ליבו ביום שמתנשא למלוך. וי"ל דלכן קראוהו 'בַּעַל הַחֲלֹמוֹת' ולא 'איש החלומות' או 'חולם החלומות', לרמז דמהרהורי ליבו הוא רואה בלא חזון, דמלאך הממונה על החלומות נקרא בחז"ל 'בעל החלום' (סנהדרין ל,א ובכ"מ), אבל ליוסף החזיקו השבטים שהוא בעל החלומות של עצמו ולא מגבוה קאתו.

ענין שני שגרם לתרעומת האחים על יוסף היא הבאת דיבתם רעה אל אביהם. וכתב רש"י (לז, ב): "אֶת־דִּבָּתָם רָעָה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה". ואי אפשר להעלות על הדעת הדברים כפשוטן, ולא ימלט אחד מן השנים, או שראה דברים אחרים וטעה בהם לחשוד בכשרים (ראה שפ"ח), או שעשו מעשה שלפי הלכה אינו איסור גמור ואפילו אינו איסור כלל אלא לפי דרגתם ומעלתם נחשב להם לאותו חטא, כענין חטא ראובן וחטא דוד.

ואם נלך בדרך השניה, דלא טעה במה שראה אלא לפי דרגתן נחשב להם כאיסור חמור קאמר, הנה מה שחשדן בתולין עיניהם בבנות הארץ אפשר לומר למ"ד שלא נולדו תאומות עמהם אלא כנעניות נשאו, הא דרך ארץ אדם נושא אשה צריך לראותה, אך יוסף הצדיק היה בבחינת (איוב לא, א): "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל־בְּתוּלָה", ולכן כלפי דרגתו היו מעשיהם בחינת תולין עיניהם. וכן מה שאמר מזלזלין בבני השפחות, יש לומר לא שהיו מזלזלין ממש, אלא שהיו מקפידים על מעלת יוחסין, ורצו ליתן ג' מחלקות בישראל, בני לאה זיווג ראשון (שבנה ראובן הוא הבכור ואחריו, אם נטלה ממנו, שאר בני לאה) ובני רחל זיווג שני (הם הפשוטים לענין ירושת האב ואף כי יוסף בכור לאמו) ובני שפחות, וכעין כהנים לוים וישראלים, דאין בזה שום זלזול בישראלים אלא מעלה מיוחדת בכהנים ולווים. והיו ברוגז עם יוסף שהיה מתרועע עם בני השפחות, והאשימוהו כי במה שהוא מתרועע עמם הוא מבטל ההפרש בין הפשוטים לבני השפחות, וכוונתו בזה לעקור גם ההפרש בין בני לאה לבני יוסף, לומר שכולם שווים לענין הבכורה הכהונה המלכות והנבואה.

אך מה שהחשידם באבר מן החי הוא תמוה איזה מעשה מצינו שעשו שניתן לומר שיש בו מעין דמעין של אבר מן החי. אתמהה.

ונראה לפי מה שכתבו התוס' חולין (צא,א ד"ה כמאן בתירוץ שני) ד"פרע להו בית השחיטה היינו נחירה, שנצטוו על הנחירה", א"כ לא רק במדבר היו צריכין נחירה אלא גם בשאר דורות שלפני מתן תורה. ואפשר שראה יוסף את השבטים נוחרין צאן, והוא סבר דלפי מעלתן וקדושתן של השבטים אכילתן כאכילת מזבח ויש להם להחמיר כקדשים דבעינן שחיטה. ובאמת נכון לומר דגם השבטים לעצמן החמירו אבל להאכילן לקטנים לא החמירו.

ודימה יוסף נחירה לאבר מן החי, כי כתב רש"י בחולין (יז,א ד"ה והנוחר): "ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה", וקורעה משמע לכאורה בלא סכין ולהכי דמיא במשהו לאבר מן החי שקורע ואוכל, אך הרע"ב פי' שם: "והנוחר, שתוחב הסכין בנחיריו וחותך", ומ"מ לרוב קדושתן של השבטים בשר נחירה חשיב להו יוסף כאבר מן החי.

מעתה נראה דיעקב אבינו ידע שחטא יוסף במה שהביא דיבה והוציאה בלשון חמורה, וצפה שעתיד ללקות עליה, כדפירש"י ובשלשתן לקה, ורצה להיטיב עמו שימחלו לו השבטים על הדיבה, וגם הרגיש שמה שהרחיקו השבטים לרעות בשכם כשאין יוסף עמם, היא שעת סכנה לליבוי הדינים והדתות והקפידות של השבטים נגד יוסף, ומטרת שליחותו של יוסף לראות את שלום אחיו, היינו להרבות להם פיוסין ולהתרצות לפניהם עד שיחזיר אהבתם אליו. וראה שלום הצאן הוא ג"כ רמז על אותה דיבה שהביא עליהן שהחשידן באבר מן החי (עי' אוה"ח פסוק ב), ציווהו לך וראה את שלום הצאן שאמרת שהם חשודין עליהם באבר מן החי ותמצא שאין ממש בדבריך.

ובזה מיושב מה שכתב רש"י: "וישב ראובן – ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו". והקשו מפרשי רש"י: אם כל אחד היה חוזר אל אביו ביומו לשמש את אביו למה הוצרך יעקב לשלוח את יוסף אליהם, והלא קבל פריסת שלום בכל יום מהם מפי הבן הבא לשמשו. די"ל דבטוב היה יודע שלום הצאן ושלום האחים יום ביומו מפי הבן שבא יומו, אבל השליחות היתה לענין השלום בינו וביניהם ולענין סילוק הדיבה שיצאה עליהם.

ובצוואת יעקב אבינו ליוסף אמר: "לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר", ולא מצינו שהשיבו הדבר לא הוא ולא אחיו, כי אמנם מצינו שמחל להם (ובענין המחילה ר' להלן בפ' ויחי) ופייסם ובכה עליהם, אבל לא מצינו שהם נתפייסו לו על הדיבה, ועדיין אבינו יעקב עומד ברקיע ומצפה מתי יבוא המבשר ויבשרני שנתפייסו בני השבטים זה עם זה, כי אמנם הגאולה בא תבוא כשיתפייסו השבטים אלו עם אלו, וייעשו ישראל אגודה אחת ודוד מלכם מלך עליהם.

gh